לפני חודשיים החלטתי ששנה של מלחמה זה כבר יותר מדי בשבילי. בשנה הזאת כתבתי הרבה טורים ופוסטים בפייסבוק והקדשתי תוכניות רדיו להנצחת חללים או לנפגעי פעולות איבה וגם, כמובן, לקריאות הבלתי פוסקות לשחרור החטופים מידי מרצחי חמאס. כמעט לא הצלחתי לכתוב על שום דבר מלבד זה. מצאתי עצמי יושבת בבית שעות ארוכות, ובוהה בחדשות ללא תזוזה. אני, שפעם לא יכולתי להדליק טלוויזיה, ושלו הייתם שואלים אותי מי הרמטכ"ל, סביר שהייתי עונה “דדו, לא?".
זה פגע בי. פרויקטים שלקחתי נעצרו, שילמתי לא מעט כדי לבנות אתר מפואר ולא היה בי החשק לערוך את תכניו, ולמרות הביקוש לסדנאות כתיבה וריטריטים - עצרתי הכל. המחלה שבאה אל הגוף ואחריה הניתוח נתנו את שריקת הסיום וזהו, גם הבכי נעלם ממני, לא הצלחתי לפרוק. אז בהיתי, רוב היום ישבתי מול הטלוויזיה ובהיתי. התעוררתי רק כשהיה צריך להנציח מישהו ורק ברגעים שבהם הייתי אמא, שם נתתי את כולי. בשלב מסוים, בשיחה אל תוך הלילה עם חברה טובה, פסיכיאטרית במקצועה ומנהלת את אחד מבתי החולים לבריאות הנפש היותר מוכרים בארץ, סיפרתי לה הכל.
“דיברת עם פסיכולוגית?", שאלה, “זו תקופה כזו, אף פעם לא היינו בלחימה רצופה של שנה!". הודיתי שסיימתי את התקשורת עם הפסיכולוגית הנהדרת שהייתה לי כבר לפני כמה חודשים, הרגשתי שעברנו כברת דרך עצומה, היא ליוותה אותי בקושי של חיי הנישואים ואז העבירה את שנינו טיפול זוגי, וכשהתגרשנו, ליוותה אותי גם בזה. בפגישות האחרונות ידעתי מה היא הולכת להגיד והרבה פעמים השלמתי את משפטיה. פה הבנתי שמוטב לי ללכת.
“זה חזק יותר מכדי סתם לשוחח עם פסיכולוגית", אמרתי לה, “גם האכילה הרגשית וגם השיממון הנורא, שום דבר לא מחיה אותי".
בשתיים בלילה ניתקתי את השיחה והופתעתי, אני שונאת לדבר בטלפון, אבל שתינו היינו צריכות לפרוק וזה עשה לי די טוב. חמש דקות אחר כך היא שלחה לי הודעה, מספר טלפון ושם של פסיכיאטרית שעובדת איתה. “אני לא אוכל להמליץ או לתת לך מרשם, את חברה שלי, אבל תדברי איתה בבוקר, אגיד לה שהגעת דרכי, היא פסיכיאטרית נהדרת".
כך עשיתי, בבוקר של אותו היום כתבתי לה הודעה. היא תמחרה לי את הפגישה ב־900 שקל. נבהלתי מהמחיר, אבל עשיתי סקר קצר באינטרנט והבנתי שעבור פסיכיאטר פרטי מדובר במחיר מאוד נמוך. קבענו שיחת זום. חמש דקות אחרי תחילת השיחה הנחתי את ראשי על השולחן ופרצתי בבכי קולני: “אני חייבת עזרה", אמרתי לה, “בבקשה, תעזרי לי".
היא הייתה מפוצצת בחמלה ואמרה לי שאחרי כל המכות שחטפתי, ובפרט אחרי הניתוח שהותיר על בטני צלקת מכוערת וחרדה מכך שתחזור המחלה האיומה, אני נכנסת לחרדות והן אלו שפוגעות לי בתפקוד. “אני אתן לך ציפרלקס לתקופה מוגבלת", אמרה, “למרות שאני כמעט בטוחה שתוכלי לעבור את זה גם ללא עזרתו".
באותו היום כבר רכשתי את הציפרלקס. הבנתי שלוקח לו שבועיים, לפעמים שלושה, כדי להתחיל לעבוד, אבל אולי כי אני אדם שחי את דמיונו ובורא לעצמו סיפור ומספיק שיהיה לו טריגר קטן, הרגשתי שהוא עובד מהרגע הראשון, כך ששבוע וחצי אחרי שהתחלתי ליטול אותו, קיבלתי מיגרנה איומה, האשמתי אותו ואת כל הכימיקלים שיש בו והפסקתי ליטול אותו.
מעשה אחראי, זה לא. אבל מאז התחלתי לכתוב רומן חדש, החזרתי טלפונים לפרויקטים שממתינים לי ואפילו הזמנתי כרטיסים לי ולגפן לחודש בתאילנד בפברואר הקרוב (עוד תמריץ לעבודה קשה, אחרת נגור באוהלים על החוף בפוקט).
החלטתי שאני נגמלת קצת מהחדשות. אנחנו עדיין בתוך המלחמה, ומספר הפוסט־טראומתיים - אם בעקבות השכול שנגע בהם ואם משום שנחשפו לסרטון או לעדות - עדיין לא ודאי, אבל סביר שיהיה ענק, וכנראה שאהיה אחת מהם. לא סתם חטפתי את הגידול ההוא.
כמה ימים חלפו מאז שהחלטתי להפסיק עם הציפרלקס שעוד לא הספקתי להתחיל, והגיעו אליי חדשות טרגיות בדרך לא דרך. יש לי חברה טובה בשם מור. למעשה, היא החברה הכי ותיקה שלי, אנחנו יחד מגיל 14 ואני חושבת שהיא הכי מכילה. אני לא חברה מצטיינת, בפרט מאז שאני אמא. אני הולכת ובאה, לעיתים לא עונה לטלפונים, נעלמת, אבל אם היא תבקש אותי ממש או שארגיש שהיא חנוקה מדמעות או צריכה משהו, כמובן שאטוס אליה.
מור שברה את כל הקודים החברתיים האפשריים, היו לה ילדות ונעורים מאוד מאתגרים, מפאת כבודה לא אפרט יותר מדי, ואף על פי כן, לא נכנעה לרחמים העצמיים ול"למה זה מגיע לי", ונלחמה. לבגרויות הייתה מגיעה בחולצות של ארומה, עושה את הבגרות וחוזרת לעבודה. עם הזמן התחתנה עם אייל, אחד האנשים החכמים שאני מכירה (עם זאת, אחרי שיחה איתו צריך לקחת שלושה אדוויל) ויחד הביאו לעולם את גאיה היפה, קצת קטנה יותר מגפן.
השבוע הדלקתי את הטלוויזיה כדי שגפן תצפה באיזו תוכנית, ופתאום ראיתי את אייל, בעלה של מור, הוא בכה אל המסך ואמר “המדינה רצחה את אחותי, אבא שלי נסע עד להודו כדי להביא אותה הביתה, מאז ה'נובה' היא לא אותו האדם". באותו הרגע הבנתי, וכמה זה עצוב שדרך המסך. שיראל, אחותו הקטנה של אייל, זו שמור אהבה כל כך, ניצלה פיזית מה"נובה", אך את נשמתה השאירה שם, על אדמת היער הספוגה בדם. ביום הולדתה, באחת החממות שליד בית הוריה היפה במושב, שמה קץ לחייה ומצאה מנוחה לליבה הדואב.
ואם נלך רגע אל המטאפורות, שבהן אני כמעט לא משתמשת, ציירו לכם אדם עם פצע פתוח, כזה שניגר ממנו דם בלי הפסקה, והאדם הזה מבקש תחבושת, עוד לפני ניתוח או טיפול תרופתי, רק תחבושת שתפסיק לו את הדם כדי שיוכל להתאפס ואז לטפל בעצמו כמו שצריך.
אבל כדי לקבל את התחבושת הזאת הוא צריך לחתום, כדי שעובדת סוציאלית תבוא לביתו להביא את התחבושת, ואז צריכים גם הוריו לחתום, ואז הוא צריך לגשת אל הביטוח הלאומי להביא טפסים ולצעוק, ולהמתין על הקו ולנסוע באוטובוסים, ותוך כדי כך לאחוז נפשית ופיזית בחבריו שגם הם מאבדים דם. והמדפסת תקולה, אז הוא צריך לעבור לעמדה השנייה, ואת העמדה השנייה אף אחד לא מאייש, כי חגים ופגרה, אבל הדם לעזאזל, הדם!!! ואז הוא מת.
ומי הרג אותו? את מי להאשים? את המחבלים? המדינה? הבירוקרטיה? ומה זה משנה בכלל, כי הוא לא פה ואם יימשך המצב, גם חבריו, אוטוטו, לא יהיו.
שנה וחודש של מלחמה עברו, וזה נראה כאילו מלאך המוות יורה על אוטומט ואף אחד לא מצליח לעצור אותו. ובשעה הזאת, שבה אני רוצה לכתוב שהלוואי ושיראל היא האחרונה, שוב חטאתי והדלקתי טלוויזיה, והנה אירוע דריסה בגלילות.
איך אפשר להמשיך ככה, ואנחנו כל כך חבולים ועייפים?
סימון דה בובואר כתבה את זה במדויק: “המוות נראה פחות נורא כאשר אנחנו עייפים". נוחי, שיראל, העולם הזה קשה מדי לאלו שרק מבקשים לרקוד.