לכיפוש יש יום הולדת בשבוע הבא. זה יום הבחירות באמריקע, זה גם יום השנה לפטירתה של אחותי, איריס ז"ל. כיפוש נולדה הרבה שנים אחרי, ואמא שלי אמרה לי שאיריס שלחה את כיפוש לשמור עליי. אמרתי בסדר, כי מה אני יכול להגיד לאמא שאלרגית לתעשיית הדת היהודית, אבל יש לה כל ספרי התפילה והתהילים על השולחן בסלון. במקביל היא מאמינה באמונות תפלות, מפחידה אותי שיש עליי עין הרע, ובגללה גם אני נסחפתי לאירוע.
אבא שלי פחד מחתולים שחורים. בכל פעם שחתול שחור חצה את נתיב הנהיגה שלו, הוא היה חונה בצד כדי שרכב אחר יחלוף בנתיב וינקה ממנו את הקללה. זה לא עזר לו יותר מדי, הוא מת צעיר ובייסורים עצומים, כשמחלת הסרטן אכלה אותו. החתולים דווקא בסדר, עד היום.
כיפוש לא מאמינה באמונות תפלות. היא פשוט לא מאמינה בכלום, נקודה. בסוגיה הזאת אנחנו זהים. אבל בכל השאר אנחנו שונים, בתכלית השינוי. אולי בגלל הניגודים, אנחנו ביחד. היא עדינה, עם שפת גוף מחונכת כזו, לא מתפרעת, לא צועקת, לא מתווכחת, אבל משיגה, תמיד, את מה שהיא רוצה. ההשתלטות שלה עליי, על אורח חיי, הייתה יכולה להיות נושא למיני־סדרה בנטפליקס.
רציתי לקנות לה מתנה ליום ההולדת, היא סירבה. "אני לא צריכה כלום, הכל יש לי, ומה שאין לי לא מעניין אותי", היא ענתה לי. אז החלטתי לכתוב עליה במקום מתנה. אני לא יודע אם היא תאהב את זה. אבל גם אם היא לא תאהב, היא לא תגיד לי, היא תבקש מהעורך שישנה, שיעדן את המשפט או המילה. ואם אשאל אותה אם היא התערבה לי בטקסט, היא תכחיש.
"נראה לך?", היא תאמר, "מה פתאום". אבל אני כתבתי הרבה מיליוני מילים ב־44 השנים האחרונות, אז אני מזהה התערבות מיד. אני גם מכיר את השפה שלה, נקייה מדימויים, מביטויים מעליבים, מחריגים. אני גם יודע שהיא לא עוצרת באדום, היא מגיעה לאן שהיא רוצה בדרכה הייחודית.
בכל שנייה ביום היא יודעת איפה אני. אז היא יודעת גם מתי אני כותב, מתי הדד־ליין, מתי הוא משתנה. אני שולח את הטקסט לעורך ולה. אם היא רואה לפי התנועה שלי שסיימתי לכתוב והיא עדיין לא קיבלה עותק במייל, היא שואלת: "מאמי, כתבת היום?". וכשאני משיב בחיוב, היא אומרת: "לא בדקתי במייל, כי הייתי מאוד עסוקה בעבודה". אבל אני יודע שהיא בדקה, אני מכיר אותה.
היא אדם סדור, אין מצב שהיא לא בדקה. כי כאשר היא מקבלת את העותק, היא מסמנת לי פסקאות בסימון אדום וכותבת מתחת לפני שהיא שולחת לי לוואטסאפ: "זה מעליב. אתה מעליב נשים. עיתון זה לא הפרלמנטים שלך, שבהם אתה מסתלבט על כל העולם. שנה את זה".
בטלפון ובמחשב שלה יש מילת חיפוש "רון קופמן".
אין מצב שיתפרסם משהו עליי ברשתות והיא לא תדע ממנו, אף שאני משקיע מאמצים גדולים שהיא לא תדע, כי איני רוצה להדאיג אותה. אבל היא יודעת, וכאשר אני מגיע הביתה, היא ממתינה לרגע שבו אהיה רפוי לשנייה, כדי לשאול: "מאמי, קרה משהו היום?"; ואני עונה: "לא, הכל שגרתי". היא תחכה עוד 24־48 שעות, כדי לשאול שוב, אני עונה את אותה תשובה, ואז היא מגיבה: "מאמי, אני יודעת. אני תמיד יודעת, אתה לא יכול להסתיר ממני כלום".
יש לה קוד כניסה ליומן שלי, למייל שלי, גם לטוויטר. אני לא קורא תגובות, היא דווקא כן קוראת. היא מוחקת תגובות פוגעניות, חוסמת צייצנים. זה לא מפריע לי, כי התרגלתי להיות מפוקח. אם היה לי עימות רדיופוני או טלוויזיוני, יש לה טקסט קבוע: "אחד העובדים אצלנו שמע אותך צורח בשידור, מה קרה?". אני מחייך לעצמי, כי אחרי "אחד העובדים...", היא כבר הגיעה לאירוע המשודר. היא יודעת לעבוד עם מחשב, בניגוד לידע הבסיסי שלי.
הכרנו בשנת 2007. חברה שלה, שהייתה אז סוכנת ביטוח שלי, הכירה בינינו. כמובן שהיא חרשה את הגוגל על הפרסומים עליי, זה התברר לי בדיעבד. גרתי אז במתחם בזל. היו לי מקומות קבועים בשכונה שישבתי בהם. לא הייתי צריך להזמין, ידעו בצוות של הקפה מה אני רוצה. אז היא הגיעה עם הסוכנת ביטוח כשהסחורה שלי הגיעה לשולחן.
היא שאלה מה אני שותה. עניתי "לימונדה, עם נענע וקרח". היא הגיבה: "אני יכולה לטעום?". עניתי: "לא כדאי לך, לא תאהבי את זה, תזמיני משהו אחר". היא צחקה ואמרה: "אני מריחה ערק מ־30 מטר. כל שנות לימודיי באוניברסיטה הייתי מלצרית וברמנית. יש לך בעיה בסיסית עם תשובות פשוטות שהן אמת, נכון?".
חייכתי, אבל סימנתי לעצמי להיזהר ממנה. ביום שישי של אותו שבוע הלכנו לבארבי הישן, ל"חיות לילה" של שלום חנוך והלהקה. ראיתי את המופע עשרות פעמים, אבל גם הייתי יכול לראות עוד מאות. המופע התחיל ב־01:40 לפנות בוקר. אמרתי לה שאאסוף אותה בחצות וחצי. "תישני צהריים, כי המופע מסתיים בארבע, נלך לאכול אחרי". היא שאלה אם להתכונן ל"הברזה", עניתי לה שהברזות זה לא בבית ספרי.
הגענו למועדון, עלינו בסולם למרפסת של התאורן. חוץ מאיתנו היה שם זוג, פוליטיקאי שובב ואישה שאינה אשתו. היא זיהתה אותו ושאלה אותי לגבי בת זוגו, האם היא אשתו. "אני לא יודע", השבתי. "אבל אתה מכיר אותו, ראיתי שאמרת לו שלום בתנועת ראש".
הפנמתי שמדובר באישה שרוצה לדעת הכל, אבל אז עוד לא ידעתי כמה. "אני מכיר אותו, הוא דייר באגם הדרעק. איני מכיר אותה. וגם אם הייתי מכיר, זה לא מעניין אותי". היא חייכה.
היה יופי של מופע, כרגיל, הגענו למסעדה אחרי ארבע לפנות בוקר. אני הזמנתי את המנה הקבועה: מרק עוף עם אטריות, בשביל הגרון, קרוק־מדאם בלי הנקניק, סלט עגבניות, כוסברה ובצל. כיפוש הזמינה המבורגר וצ'יפס. "תקשיבי, יש עלייך. אני רגיל לדייטים של סלט קיסר עם רוטב בצד, וכוס יין אדום. הרבה זמן לא ראיתי מישהי שממש אוכלת, בלי הפרעות אכילה, תרופות נגד דיכאון ושימוש בסמים קשים".
כיפוש חייכה ושאלה אם אני משתמש בסמים. "תגדירי משתמש. פה ושם אני מעשן ג'וינט". אז היא כבר צחקה: "גבר מושלם. לא משתמש ולא שותה".
הייתי אז שנה אחרי מלחמת לבנון השנייה, עמוק בתוך ההידרדרות, אבל לא שיתפתי אף אחד. בשביל מה בדיוק? היינו ביחד כמה חודשים, עד שיום אחד היא החליטה שאני יוצא עם מישהי במקביל. הכחשתי, היא לא האמינה לי. חבל, כי באמת שהייתי צדיק במערכת היחסים איתה. היא לא מאמינה עד היום, אני כבר מדפדף את זה. אני רק מזכיר לה שבחמש השנים שחלפו מאז שזרקה אותי, עד לקאמבק, הפסדתי הון עתק. "זה עלייך, כפרע, זה בגללך", אני מאשים, היא לא משתכנעת.
את הקאמבק ארגנה החברה המשותפת שהכירה בינינו. התברר ששנינו סיימנו מערכות יחסים, והיינו פנויים. החברה פגשה אותי בהרצאה שלי בירכא לסוכני ביטוח בצפון. "תתקשר אליה בערב, אני כבר אעדכן אותה שאתה אמור להתקשר", אמרה.
התקשרתי בערב. נפגשנו בקפה בגבעתיים. אחרי העדכונים על השנים שחלפו, היא אמרה לי שהיא בטיפולי הפריה. הייתי אז בשיא ההידרדרות, לא הייתה שנייה שהייתי סאחי. ובטבעיות, בקפה, אחרי חמש שנים שלא נפגשנו, אמרתי לה: "עזבי אותך משטויות של טיפולים, אני אעשה לך ילד".
היא נדהמה מההצהרה. היא זכרה אותי מהסבב הראשון. אז סיפרתי לכל העולם ואשתו שאני סיימתי להתרבות, יש לי שתי בנות, זהו, נגמר.
ליוויתי אותה לפרופסור שטיפל בה, שהעביר אותה סיוט של 13 הפריות. הרומני הזה לא בא לי טוב, אבל שתקתי. לימים הוא נעצר לתקופה ארוכה ברומניה, אחרי שנחשד בגניבת ביציות מצעירות רומניות, שבהן השתמש להפרות ישראליות בקליניקה פרטית בקפריסין. שמחתי מאוד, כיפוש פחות שמחה.
במקביל התמוטטתי, פיזית ונפשית. אחרי טיפול גמילה מסויט, אושפזתי באיכילוב ל־16 יום, בגלל מה שהתברר כשבר סמוי במפרק הירך. בערב יום העצמאות הורידו אותי לצילום MRI אחרי שעברתי עשרות בדיקות והדמיות. אחרי הבדיקה, על כיסא גלגלים, אמרתי לכיפוש: "אם אני יוצא מזה, אנחנו מתחתנים באוגוסט. תפיקי את האירוע, תביאי רב ששירת בצה"ל, לא איזה חניוק. אל תערבי אותי, טקסים כאלה עושים לי רע".
היא חיבקה אותי ואמרה שהיא לא מקבלת התחייבויות של שכיב מרע. "כמו שטיפלתי בך בגהה, ואחרי זה בגמילה, אני אוציא אותך גם מכאן, אל תדאג".
ירד הערב, היה חושך. ישבתי בכיסא הגלגלים וציפיתי לפענוח. פתאום רץ לכיווננו הרופא שצרח: "קוף, קוף". הוא הגיע אלינו הסדיר את הנשימה, ואמר: "אין לך כלום, תודה לאל. מחרתיים מנתחים אותך, ואתה נמר תוך שלושה חודשים".
כיפוש, כמו כיפוש, הפיקה הכל. לא ידעתי מכלום, גם לא התעניינתי. הגעתי כמו האורחים. למחרת התחלנו במבצע הבאתו של גיא, כי הבטחות צריך לקיים. זה היה מבצע יקר מאוד, עמוס בנוכלים מתעשיית האימוץ. עברנו משברים, שלא ידעתי איך נצא מהם, אבל יצאנו. לכיפוש היו ימים לא קלים, אבל הייתי שם כשצריך. אני לא טוב בסיוע נפשי או רגשי, אני לא רע בפתרון בעיות.
גיא הגיע לפני כעשר שנים. לא ידענו, אבל הוא לוקה בתסמונת אלכוהול־עוברי, כי אמו הביולוגית הייתה בין השאר גם אלכוהוליסטית, ששתתה בזמן ההיריון. אף שאינו בני הביולוגי, הוא דומה לי מאוד בהתנהלות שלו במרחב, בשפת הגוף, בכל. הוא ילד חכם מאוד, אבל מאתגר, ולמזלו הוא זכה באמא כמו כיפוש. הקשר ביניהם מזכיר לי נקבת קנגורו, שנושאת את בנה בכיס החזה.
ההשקעה של כיפוש בגיא מדהימה לפי כל קנה מידה. אין גבול שהיא כבר לא פרצה, אין מומחה בתחום שהיא לא נפגשה איתו, כי ההתמסרות היא טוטאלית. רוב הזמן אני משקיף בדעה מייעצת. בכל בוקר אני מקיץ מהריבים של לפני בית הספר. אין תעלול שהוא לא מנסה עליה, ובכל בוקר הוא מפסיד בנוקאאוט, אבל לא מוותר למחרת. אבל הוא תלמיד טוב, עוסק בספורט, חניך בצופים, כי אין לו ברירה אחרת - זו אמא שלו.
כבר יותר משנה הוא חולם בקול שיגיע לגיל 16, ויהיה לו אופנוע. "גיא, זה לא יקרה, כל עוד אני חיה", מסבירה לו כיפוש. "אז מה את בעצם אומרת?", הוא מקשה עליה, "שאני צריך לחכות עד שתמותי?", ואז היא מגיבה: "כן, חיים שלי. זו האפשרות היחידה שלך להיות על אופנוע".
לפני שהתחתנו, ביקשתי מכיפוש לנסח הסכם הבנות בינינו על המחויבות של כל אחד מאיתנו. "אני מתחייב לדאוג לך ולילד שיהיה לנו, לא יחסר לכם כלום. אני אעבוד 24/7, איני יכול לבצע עבודות בבית, זה נגד הדת שלי, ולפני שתגיבי, אני מודה מראש – אני פרימיטיב. אני לא אתן לך לסחוב משהו כבד, או אבקש ממך לנהוג אותי, אבל כל השאר זה עלייך. אני גם לא מחליף חיתול, גם לבנות לא החלפתי. אני רוצה שהכל יהיה ברור, חתום וממוסמך".
היא הסכימה מיד, אפילו כתבה: "אתה תהיה שייח' אצלי", ובהמשך הוסיפה בעל פה: "אני רק מבקשת דבר אחד: אל תנסה להסתלבט עליי, כי אני אתפוס אותך, תהיה בטוח בזה".
אין כמו הפחד. אני מסביר את זה לכל מי שמתחתן ומבקש ממני טיפ לחיים טובים: "תפחד ממנה. אתה יכול לנסות ללמוד את האויב, אבל חבל על האנרגיה. בת הזוג המתוקה שלך יכולה להפוך לטיגריס שלא אכל חודש, אם היא רק תחשוד שאתה מתחיל להתפלפ. אתה פוחד מטיגריס ביער, נכון? זה הצעד הראשון לחיים טובים ונוחים, לפחד. על טיגריס כועס לא היית מסתלבט, נכון?".
באמצעות כיבוש זוחל ושקט, כיפוש מנהלת אותי קומפלט. עד לפני 12 שנים חייתי את הלילה, ישנתי בבוקר, רוב הזמן היה לי כיף. עכשיו אני מקיץ סביב השעה 8:00 בבוקר, גם כאשר אני עובד עד שעות מאוחרות. בגיל רבע ל־66 שנים, כל פעולה בנקאית שלי בסכום גבוה מ־100 שקל מתבטאת בפוש בטלפון הסלולרי שלה.
זכיתי בה. היא לא מבקשת ממני לקנות כלום. כאשר היא ביקשה ממני לקנות ממעדנייה, השארתי שם מאות שקלים כי שכחתי מה היא רצתה שאקנה, אז בחרתי לבד. זו הייתה הפעם האחרונה. יש לה תיקונצ'יק שמגיע מדי פעם לבצע תיקונים בבית, כי אני לא כשיר לסוגיה הזאת. אני רק מטפל לכיפוש באוטו, כי היא עדיין לא מבינה פעולות פשוטות כגון איך הרכב נוסע, מה זה כוחות סוס לבלימה או מומנט, למה חשוב שיהיו מים כחולים למגבים ושטיפת המרכב לבטיחות הנסיעה. בחיים היא לא בדקה אוויר בצמיגים. תמיד קיים בי החשש שאם היא תגיע עם הרכב לטיפול תקופתי, המוסכניק יזמין יהלום לאשתו, כי הוא יזהה טרף קל.
נכון, יש לה סטיות קלות, כמו החלפת מטבח, או סלון. "למה צריך את זה, כיפוש? זה הליך שעלול לפגוע לי באיכות החיים, אני לא בנוי לזה, אני אומן", אמרתי לה פעם. היא ענתה שהיא תדאג שלא תהיה שום פגיעה. "אני במטבח, כן? אתה אפילו אספרסו לא מכין לעצמך. זה ייקח רק חמישה ימים ויהיה זול".
יש לי חברים קבלנים. כשסיפרתי להם שהיא מחליפה מטבח בחמישה ימים, הם הקיאו מצחוק. "אתה באמת טיפש, זה לא צחוק. אם העבודה תסתיים בשבועיים אנחנו משלמים את כל המטבח, הכל. והמחיר שהיא אמרה לך, זה הזיה. רק על טומטום כמוך אפשר להעביר סיבוב כזה". זה נגמר בחמישה שבועות, ועלה 250% יותר. אבל סחבק לא כועס, סחבק מכיל, כי הוא דביל.
בשבוע הבא החברות שלה עושות לה יום הולדת. היא שאלה אם אני מתנגד, אמרתי שממש לא. הן רוצות להביא מישהו/מישהי שיפעיל להם סדנת צחוק. שאלתי אותה למה איני מתאים, מה, אני לא יודע לספר בדיחות? אז היא ביקשה שאתן לה משהו חדש. אספתי משהו שחבר שלח לי מהרשתות, ושלחתי לה.
"באמצע ויכוח סוער, אומרת האישה לבעל: 'הייתי עיוורת, חירשת, בלי שכל, פשוט לא היו לי עיניים כשהתחתנתי איתך'. ענה לה הבעל: 'במקום להודות לי שלקחתי אישה חולה, את רבה איתי?'". היא צחקה, אבל לא קיבלתי את הג'וב של מנחה הסדנה ביום ההולדת.
אני מפרגן, באמת, מהלב. כיפוש היא אחלה של אדם, ואני סומך עליה באלף אחוזים. היא עוד לא אכזבה אותי ב־13 השנים האחרונות, והיא עמדה בהרבה מאוד מבחנים שיצרה המציאות. גם שלשום בבוקר, כאשר היא דיווחה לי שנינט ויוסי הם כבר לא, אחרי עשר שנים. אז שאלתי אותה מה מצבנו אחרי 12 שנה?
"אתה לא קל, מאמי, אבל אנחנו אי של יציבות. דרך אגב, התחלתי לחפש דירת שלושה חדרים בקומפלקס בקפריסין. אם ביבי נבחר עוד פעם, אנחנו עוזבים. אל תדאג, זה לא מחר, אבל תתחיל לחשוב על זה".
"אין לי מה לחשוב, אני לא עוזב כאן, כיפוש". היא רק חייכה וענתה: "זה רעש לבן לדבר על זה עכשיו, אבל צריך להתכונן לגרוע מכל. ואתה מכיר אותי, אני אישה שמתכוננת, אני לא אוהבת לסבול".
נ.ב. איני שוכח תאריכים חשובים, כמו ימי הולדת של ילדיי ואשתי. אני חוגג, ביני לביני, פעמיים בשנה: ביום הולדתי, וביום שנגמלתי ב־12 באוקטובר 2012. זה לא קל 12 שנות ניקיון, עם כל כך הרבה אירועים אישיים, זוגיים ומשפחתיים, וגם קורונה ומלחמה. זה מאבק יומיומי, אבל כל יום הוא ניצחון.
השנה כיפוש שכחה את 12 באוקטובר. יש עליה עומס עצום, לעיתים על גבול הבלתי אפשרי, בהתנהלות היומיומית. אף אחד מסביבי כבר לא זוכר, גם הם חוו קורונה ומלחמה בלי תאריך יעד. הכי חשוב לי שאני זכרתי. נקי, רק להיום, כל יום מחדש כל עוד אתה חי. זה לא מסר, זו דרך חיים.