באגף התקציבים של משרד האוצר אין מצפן חברתי מוסרי. מדינת הרווחה מתה שם מזמן, וזאת גם בלי שום קשר למלחמה ולאילוציה. את הרוח העכורה הזאת הביא לאוצר אחד - בנימין נתניהו. אותו נתניהו שנכנס לתפקיד שר האוצר לפני כ־20 שנה, ושעד היום מתגאה על ייצוב הכלכלה המשברית של אז באמצעות קריעתה לגזרים של רשת הביטחון הסוציאלי הרעועה לאזרחי ישראל.
לרגע הקריטי הזה לכלכלה, של תקציב התכנסות בצל מלחמה לא נגמרת, הגענו כשעל כיסא השר יושב אולטרה ניאו־ליברל כמו בצלאל סמוטריץ', המושפע מפורום קהלת ומהרוח שלפיה החלשים הם לא יותר מאבן ריחיים על צווארה של הכלכלה. טפילים.
לכן לא מפתיע שבאוצר ביקשו לשלוח יד לכיסם של החלשים ביותר ולהקפיא את עדכון והעלאת קצבאות הקיום. שרי הליכוד עמדו לתת לזה לעבור. שרי ש"ס נזכרו בדקה התשעים ובלמו, אבל הישועה לא הגיעה. לא בוטלו מחצית ממשרדי הממשלה המיותרים ולא נמחקו הכספים הקואליציוניים המושחתים. תחת זאת נשלם כולנו יותר דמי ביטוח לאומי. עוד קצת שחיקה להכנסה החודשית, כשהמחיה מתחילת המלחמה רק מתייקרת. זו ערבות הדדית, נוסח האוצר.
אלא שחלק גדול מקצבאות הקיום, כמו נכות, מתעדכנות גם לפי השכר הממוצע ולא רק לפי מדד המחירים. את זה הממשלה לא ביטלה. ביטוח לאומי משלם גם למי שאינו עובד, זמנית או מאילוץ, ואלה ישלמו מכיסם פי שניים ביטוח לאומי לעומת הציבור העובד, ללא הבחנה. אז יצא שהחלשים כן נפגעים, רק בצורה עקיפה והדרגתית יותר, ושמעמד הביניים הקורס ייפגע עוד קצת גם הוא.
אפשר היה לצפות מממשלה שאחראית לאסון הגדול בתולדות המדינה, אשר כלא אותנו למשבר חברתי, נפשי וכלכלי היסטורי, למצוא את הכסף החסר בכל מה שאינו חיוני. הכסף הנשחק במשכורות של הציבור העובד הוא חיוני, חיוני מאוד.