כל העיתונים עוסקים בבחירות בארצות הברית אוף אמריקה. איך הצביעו היהודים? איזו השפעה הייתה לאוונגליסטים? הווק, הפרוגרפסיכים. זה מעניין, אבל אנא, נעצור מעט: האם זה העיקר?
אני תמיד זוכר שבשנת 1973, ממש לפני מלחמת יום הכיפורים, כל העיתונים היו עסוקים בפרשה שנראתה מסעירה וחשובה: ארגון טרור ערבי חטף כמה יהודים שהיו בדרכם מברית המועצות לישראל דרך וינה. בין החטופים היה גם ילד בן שלוש. המחבלים דרשו שאוסטריה תסגור מחנה מעבר לעולים לישראל שהיה שם בווינה, ושכן במקום ששמו שֶׁנָאוֹ.
האוסטרים נכנעו, החטופים שוחררו וכל העיתונים בישראל עסקו בזה. גולדה מאיר יצאה בהכרזות. אני עוד זוכר את עצמי במערכת "מעריב" משבץ בעיתון צילום של המבנה הציורי שם, בשנאו שבווינה. זה היה בכל הכותרות, על כך נכתבו המאמרים. שמונה ימים אחרי כן פרצה מלחמת יום הכיפורים. למערכת הגיעו צילומים אחרים לגמרי.
אני זוכר את זה הרבה פעמים, כאשר אני אומר לעצמי לא אחת, כאשר אנחנו עוסקים בכל המרץ בחדשות מסוימות: רגע, רגע, אולי החדשות האמיתיות נמצאות בכלל במקום אחר. אולי עוד מעט ישאלו אותנו, וגרוע יותר, אנחנו נשאל את עצמנו, במה התעסקנו כאשר החדשות האמיתיות נסתרות מאיתנו.
האם גם היום זהו המצב? כל החדשות כרגע טורחות ומטריחות סביב תוצאות הבחירות בארצות הברית. ובתחום החדשות הפנימיות כל תשומת הלב וכל הפאנלים בטלוויזיה הם דיבורים ופרשנויות על מסמכים שדלפו לעיתון הגרמני “בילד”. וכמובן כיוון שזה קשור לביבי. ביבי, ביבי, ביבי.
אני פוחד שיתגלה, כמו אז, שבעוד יום או יומיים אפתח את החדשות ברדיו ואבין שהגיע גל מציאות כל כך גדול, וכל כך אחר, שנתבייש לראות שלא ראינו אותו.
מול ישראל ניצב איום ואנחנו צריכים להיות ממוקדים בו. רק בו, ותמיד בו. אלו הן החדשות האמיתיות של הכותרות הראשיות. זו האקטואליה היחידה. הסחות דעת לא מזיקות אם הן מוגדרות מראש כהסחות דעת. “מאסטר שף” זוכה לרייטינג גבוה. זה בסדר גמור, כי אף אחד לא חושב שהתוכנית הזאת היא יותר מהסחת דעת. אסקפיזם. יש מקום גם לתוכניות הומוריסטיות כמו “מי זאת?” שהפתיעה אותי השבוע בקטעים טובים, המאירים בחדות ובשנינות את המגוחך.
בכל עיתון יש גם קטעים קלים, סיפורים על מישהי בצ’אטנוגה, טנסי, שגילתה שבעלה בכלל בגד בה עם אמא שלה בעת שהיא חשבה שאף אחד לא יודע שאמא שלה הייתה גבר ועברה ניתוח לשינוי מין. כל מיני ידיעות עיתונאיות על נושאים אנושיים שאולי קוראים אותן בשקיקה, ובלעדיהן אין עיתון, אבל אף אחד לא חושב שהן עיקר המציאות.
אבל כאשר הסחות הדעת חודרות לתוך פתיחת מהדורות החדשות בטלוויזיה, כאשר הסחות הדעת בנוסח מה שאמר חבר כנסת זה לחבר הכנסת ההוא, הן עיקר החדשות, אני אומר לעצמי בראש: סכנה, שֶׁנָאוֹ. זה מין קוד שבו אני מזכיר לעצמי את הימים ההם, בעוד אני צעיר מאוד, כאשר התעסקנו בפרשת שֶׁנָאוֹ, בעוד הכל רותח במקום אחר, ואז הותקפנו בבת אחת ביום הכיפורים.
נושא ההנהגה של העולם החופשי הוא דבר מרכזי אומנם. מושך מאוד להתעסק בזה. סקרים, קמפיינים, טראמפ, קאמלה, מדינות אדומות, מדינות כחולות, מה הייתה מידת ההשפעה של הירייה באוזן של טראמפ על תוצאות הבחירות. אגב, בחלק ממדינות ארצות הברית בחרו אתמול לא רק נשיא אלא גם, תחזיקו חזק במשהו: שופטים. כן, האזרחים, מנהג המשאית ועד הפרופסור לשירת וורדסוורת’, בחרו שופטים.
עם זאת, האם כל ההתעסקות בכך היא באמת התעסקות בנושא העיקרי? אולי כולנו, במיוחד המנהיגים, ואפילו אנו העיתונאים, צריכים להביט סביב בתשומת לב רבה יותר, לחפש תמיד את החדשות האמיתיות שאולי יפתיעו אותנו בצורה איומה, ואז, כשנופתע, נאמר רק: איך לא ראינו זאת בשעה שעסקנו בנושאים אחרים?
התחושה הזו, שביני לביני אני קורא לה בקוד המובן רק לי “תחושת שֶׁנָאוֹ”, אופפת אותי בחודשים האחרונים כל הזמן. אני מקווה שאני טועה, אני מקווה שלא נופתע ונהיה מוכנים, או טוב יותר – נפתיע קודם, וזאת כי מי שצריך לראות אכן רואה הכל ויודע לבודד את העיקר מתוך זרם האירועים. עם זאת, מפני שנכשלנו כבר פעמיים ביכולת ההתמקדות בעיקר, אני לא יכול להיות שקט.