משהו: אני אוהב את העולם, אבל גם מאדים בסדר (אולי יהיה שם טוב יותר).
מה זה כטב״ם?
כטב"ם זה ראשי תיבות. הפסימיסטים אומרים שאלו ראשי תיבות של: כולנו טעינו בלי מודיעין. האופטימיסטים: כבר טיאטאנו בעיות מסובכות. או: כבר טיפלנו במצבים מסוכנים.
נסיעה בין מסכים
כשטסתי בחזרה לארץ לפני כשבוע, גיליתי דבר יפה: אם אתה הולך במטוס מכיוון הסוף, מאזור השירותים, בחזרה למושב שלך, יש לך הטיול הכי מיוחד והכי ישראלי שתוכל לארגן לעצמך.
אתה הולך במעבר הצר, מולך הגב של הנוסעים, הנוסעים מביטים במסכים שבידיהם, ואתה, שגבוה מהם, רואה את מה שהם רואים. זהו, אם כן, טיול בין המסכים שהם צופים בהם. בכיוון ההליכה הזה רואים במה אנשים צופים במסך שהם מחזיקים בידם או תולים לפניהם.
יש כאלה שקוראים ספר בעברית, ב"עברית" או באתר כלשהו. אני סקרן לראות איזה ספר הם קוראים, ותוהה אם אצליח לזהות את הספר מתוך מבט מהיר על משפט או שניים. אני לא מצליח, כי חלק קוראים במסך הטלפון והוא קטן מדי. חלק קוראים בטלפון כשר, ואלו טקסטים שאני מנחש מה הם.
חלק קוראים במסכי טאבלטים גדולים, שבהם אני בכל זאת מצליח לראות את הכתוב. אני קולט שבספר מופיעים מילים כגון "אמר סטיוארט" או "ענתה ג'ואן", ואני יודע שזה לא ספר של סופר ישראלי. מתוך סגנון של שורה או שתיים שאני מצליח לקרוא וגם מתוך השמות "סטיוארט" ו"ג'ואן" אני אפילו מנחש איזה סוג של רומן זה.
חלק מהנוסעים צופים בסרטים. זיהיתי מערבון לפי כובעי השחקנים. מישהו רואה על מסך הטלפון הקטן שלו את "פיוריוסה", מתוך סאגת "מקס הזועם". זהו סרט שכלול בחבילת הבידור של אל־על. מספיק לי מבט חטוף באופנועים, בפרצופים ובנופים כדי לזהות את הסרט הזה. זה לא סרט למסך קטן כמו של טלפון. ילדים קטנים בני שלוש או ארבע רוכנים מעל סרט מצויר.
חלק מהנוסעים משחקים קלפים נגד המסך שלהם, או מזיזים סוכריות מסך צבעוניות. אחד משחק במשחק מאתגר יותר שאני לא מכיר, אני רק רואה שם מבצרים וצבאות שהוא מזיז.
חלק מביטים בצילומים ומעבירים מול עיניהם תמונה אחרי תמונה. אולי אלו צילומי בני המשפחה שהם מתגעגעים אליהם, אולי אלה צילומים של הטיול בחו"ל שכרגע הם חוזרים ממנו לארץ, ועכשיו הם מביטים במה שהם צילמו ונזכרים איפה הם היו ואת מי הם פגשו. ככה, במבט מעבר לכתף, מאחורי הגב שלהם, כשהם לא חושדים שאני מציץ, נפרש לעיניי עולם שלם.
לא פלא שקצת אחרי שהתיישבתי שוב במושב שלי, אני קם והולך שוב אל סוף המטוס, מבקש קפה מהדיילים של אל־על, ומקבל, אבל אני לא בטוח אם חזרתי לסוף המטוס כי בא לי קפה, או מפני שאני רוצה לטייל שוב בין המסכים בדרך חזרה למושב שלי.
איחולים לשנה אחרונה
בראש השנה פרסמתי בעיתון האיטלקי "לה רפובליקה" מאמר שכותרתו "העולם היהודי בתחילת השנה החדשה". בשנים האחרונות אני כותב בעיתונות האיטלקית מין סקירה כזאת כל תחילת שנה עברית חדשה. השנה הזכרתי, כמובן, את התפרצות האנטישמיות בעולם.
הנה תגובה למאמר הזה באתר העיתון: "תחגגו את השנה החדשה. נקווה שבפעם האחרונה". והייתה עוד תגובה דומה. כשבדקתי שוב, ראיתי שזה נמחק, אבל הספקתי להעתיק. אני רגיל לתגובות קשות לדברים שאני כותב, אבל לא לאיחולי השמדה כאלו לכל העם היהודי. אלה הדברים שבעבעו השנה בכל העולם, וזיהמו אותה.
מול מסוע המזוודות
יש רגע כזה, אחרי כל טיסה, הן בטיסת הלוך והן בחזור, שבו האדם מצטופף עם בני אדם אחרים מול מסוע ומחכה למזוודה שלו. בתוך עולם שדות התעופה המפנק שבו הכל זורם חלק וקל, זהו רגע לא חלק ולא קל בכלל, וממש לא מפנק. כאשר מגיעה המזוודה ונוסעת מולך, אתה צריך לבצע זינוק החלטי על ידית המזוודה הנוסעת בין מזוודות אחרות, ומשיכתה החוצה. אין אפליקציה ואין שלט רחוק שיעשו זאת בשבילך.
המזוודות כבדות. אם מדובר במזוודות של ישראלים החוזרים מחו"ל, אני יכול להבטיח לכם שכל מזוודה שוקלת 24 קילו, כי מותר להביא רק 23 קילו. בסדר, על קילו לא יעשו בעיות, אז מביאים 24. יש שם סביב המסוע גברים שאכן מזנקים ומניפים את המזוודה שלהם בקלות כאילו זו באמת לחיצה על כפתור, אבל לרובם של אלה המחכים למזוודה זה לא כל כך קל. יש נשים קטנות גוף ועדינות. יש נשים קשישות מול מזוודה ענקית. יש גם גברים קשישים. לא כל אדם בכל גיל מניף לו 25 קילו בקלות כזו (הוסיפו בסוף עוד קילו של מתנות לנכדים).
אין רחמים, כל אחד צריך למשוך את המזוודות שלו. נכון, יש נוסעים שרואים אישה זעירה בשיער שיבה מנסה למשוך מזוודה, אבל המזוודה דווקא מושכת אותה, ומיד עוזרים. אבל אם לא?
לגביי, זוהי הפעילות הגופנית הרצינית ביותר שאני עושה במהלך השנה. כשהרופא שואל אותי אם אני עושה פעילות גופנית, אני עונה: כן, אני מקפיד לקחת את המזוודות שלי מן המסוע. הפלא הוא שהכל תמיד מסתדר, ובסוף כולם יוצאים מן המסוע ואיתם המזוודות שלהם, וחיוך סיפוק של הצלחה קורן מתוכם.
פינת השלולית
ערב על גדות השלולית, שקט ורק יתושים סביב, הצפרדע בולע יתוש פה יתוש שם, מקטין את הסכנה של הציבור לחלות בקדחת הנילוס. היי, מי זו פוסעת שם? נסיכה. הוא קרקר בכל כוחו, היא הסתקרנה והגיעה לשלולית, כשהתכופפה להביט מי מקרקר, נפל לה הטלפון למים.
"תביא לי את הטלפון", היא ביקשה, "זה טלפון בצבע זהב".
צלל, החזיר לה את הטלפון ותכף הושיט את שפתיו הירקרקות לנשיקה על פי כללי האגדה.
"רגע", היא אמרה, "אגדה אגדה, אבל לפני הנשיקה, איך קוראים לך?".
"בר", הוא ענה, "ואיך לך?".
"בר", היא ענתה. "גם לי קוראים בר, ומה הוא שם המשפחה שלך?".
"בר", הוא ענה.
היא הסתובבה והלכה. "בר ובר בר זה דבר משונה שיכול לקרות רק במציאות, אבל מוגזם לאגדות", אמרה.