השבוע צדה את עיני ידיעה קטנה, שולית יחסית, במבול החדשות הבלתי פוסק מאז ה־7 באוקטובר. ״נמשכים החיפושים אחר גבר בן 36 שנעדר בכנרת״, אמרה הכותרת ומתחתיה כותרת המשנה סיפקה עוד מידע: ״הנעדר, תושב הקריות, נכנס לחתור במים על קיאק ומאז נעלם״.
נכנסתי לכתבה ובין התמונות הייתה תמונה של ספינת המשטרה בחיפושים בכנרת. צילמתי את המסך ושלחתי לחבר שלי דניאל עם הודעה ״זוכר את הספינה הזאת?״. דניאל מיד הגיב: ״איך אפשר לשכוח אחי?״, הוא כתב לי, ״זה לא משהו שייעלם לנו מהזיכרון מתישהו״.
השנה הייתה 1998. הייתי אז בן 15 ואלו היו ימי החופש הגדול. השעה הייתה מאוחרת, סביבות 3 בלילה, ואני ישבתי בחדר עם דניאל - החבר הכי טוב שלי. השעמום ריחף מעלינו כמו גזר דין נצחי, ודניאל אמר: "ליאור, אנחנו לא יכולים להמשיך כך. חייבים למצוא משהו לעשות. לא יכול להיות שכלום לא יקרה לנו כל הזמן".
הסכמתי איתו והבטתי סביב. על הקיר בחדרי היו תלויים שני חטי פיל ענקיים (כל אחד באורך של שני מטר בערך) מעוטרים בחתימות - אחד היה חתום על ידי נשיא דרום אפריקה והשני על ידי הד"ר המפורסם אלברט שוויצר. "יש לי רעיון״, אמרתי בהתלהבות, ״בוא ניקח את החטים האלו, נמכור אותם ובכסף שנרוויח ניסע לכנרת לכמה ימים".
"רעיון אדיר!", השיב דניאל מיד. "איך אתה תמיד חושב על רעיונות כאלו טובים?". ״לא יודע, זה כישרון כנראה״, אמרתי. באותה תקופה צניעות לא הייתה הקטע שלי.
כמה שעות אחר כך השמש זרחה, ואני ודניאל תפסנו את האוטובוס הראשון לשוק הפשפשים. שם, כך הנחנו, נוכל למצוא אנשים "מפוקפקים" דיים שיקנו מאיתנו את החטים למרות האיסור החוקי על מסחר בשנהב.
אני זוכר את המבט של נהג האוטובוס כשהוא ראה אותנו עולים לאוטובוס עם שני חטים שהיו בממדים יותר גדולים מהגוף שלנו. העיניים שלו כמעט יצאו מחוריהן כשהוא הביט בנו צועדים אל תוך האוטובוס שלו בטבעיות עם חטי הענק האלו, כאילו זה עתה חזרנו מציד פילים לא חוקי בסוואנה.
כמו שכל נער בן 15 מרגיש, חשבנו שאנחנו חכמים גדולים כשמכרנו את הסחורה בעבור שני פקטים של סיגריות (מזויפות, התברר לנו בדיעבד כששאפנו אותן לריאות והרגשנו שאנחנו יונקים גז פלפל לפיזור הפגנות) ו־500 שקל במזומן. היינו מאושרים. הרגשנו שסובבנו את המערכת. לא ידענו אז שחטים של פילים אפריקאיים נמכרים בשוק השחור במחירים של לא פחות מ־47 אלף שקל לאחד.
הגענו לטבריה בשעת אחר צהריים מאוחרת. ירדנו מהאוטובוס ודניאל ישר הציע רעיון מקורי. הרעיון היה שנחסוך את הכסף שקיבלנו, ובמקום לנסוע באוטובוס לחוף לבנון – שהיה החוף האהוב עלינו אז – פשוט נקנה סירה מתנפחת מגומי באחת הפיצוציות האלו בטבריה ונחתור לחוף לבנון.
״אבל נראה לי שבעצם נוציא יותר כסף על הסירה הזאת מאשר על אוטובוס״, אמרתי. ״מה פתאום״, אמר דניאל, ״דבר ראשון אנחנו חוסכים גם את הכסף של האוטובוס בחזור, אל תשכח את זה, אבל הכי חשוב זה שאנחנו חוסכים את הכסף של הכניסה לחוף לבנון, כי נגיע מהים ולא נצטרך לשלם״.
״שמע, בדרך כלל זה אני שמביא את הרעיונות הטובים״, אמרתי, ״אבל הפעם אני מוריד בפניך את הכובע, התעלית על עצמך. איזה חתיכת רעיון מדהים״.
אז נכנסנו לפיצוצייה וקנינו סירה מתנפחת ב־160 שקל ומשם המשכנו לאחד החופים של טבריה. כשהגענו לחוף עצמו, הכנסנו את הסירה למימי הכנרת וזרקנו את עצמנו ואת התיקים שלנו לתוך הסירה והתחלנו לחתור. בלי שום הכנה, באופן שממש הפתיע אותנו, בתוך עשר דקות כבר היינו ממש באמצע הכנרת. הסיבה לקצב השיט המטורף, התברר לנו אחר כך, הייתה הסחף החזק של הגאות והשפל בכנרת.
הבעיות התחילו כשהבנו שאותו סחף שעזר לנו להתקדם בכזו מהירות, פועל עכשיו נגדנו. מתברר שברגע שהגענו למרכז הכנרת, הסחף שינה את היחס שלו אלינו, ובמקום להמשיך לסחוב אותנו הלאה הוא בעצם השאיר אותנו במקומנו. כמה שלא ניסינו - לא הצלחנו לזוז. אני זוכר שחתרנו בטירוף ללא הצלחה גדולה, לא הצלחנו להתקדם יותר מכמה עשרות מטרים.
מהר מאוד השמש שקעה ואנחנו נותרנו באמצע הכנרת בחושך מוחלט. האמת היא שהייתי מבוהל כמו שמעולם לא הייתי. דניאל אמר שיהיה בסדר, אבל לא האמנתי לו. לאחר שעה שלמה שבה ניסינו להיאבק בזרם ולחתור אל עבר חוף לבנון ללא הצלחה, דניאל הציע שניקח מנוחה. היינו מותשים פיזית ונפשית. הגענו לרמה של אפיסת כוחות טוטאלית. בחיים לא הגעתי למצב כזה של תשישות. אני לא יכול לשכוח את זה. זה היה כאילו היינו בלונים שרוקנו מהם את כל האוויר.
"טוב, לפחות יש לנו מה לעשן", אמרתי והוצאתי סיגריה לי ולו מהפקט החדש. ישבנו שם בתוך הסירה, בחושך, כשאנחנו מעשנים בדממה. לפתע האופק התמלא באורות כחולים מהבהבים. האורות התקרבו אלינו. "מה זה?״, שאלתי.
מהר מאוד התברר לנו במה מדובר - סירת משטרה של משמר החופים. היא האירה אותנו עם הפרוז'קטור שהיה על הסיפון ופתאום שמענו מישהו מדבר אלינו דרך מגפון. "אתם בסדר, ילדים?".
"לא! ממש לא בסדר. כלום לא בסדר. אנחנו חייבים עזרה דחוף! אנחנו הולכים למות כאן!", צעקתי בטירוף.
דניאל נתן לי אגרוף בכתף ואמר לי: "תפסיק לצרוח כמו ילדה, שמור על הכבוד שלנו". בזמנים ההם הכבוד היה עניין שייחסנו לו חשיבות גדולה.
בתוך שניות נזרקו אלינו שני גלגלי הצלה מסירת המשטרה. הכנסנו את הגוף שלנו אל תוך גלגלי ההצלה שהיו קשורים בחבל לסירת המשטרה, והשוטרים החלו להרים אותנו אל הסיפון.
"איך לעזאזל הגעתם לפה?", שאל אחד השוטרים לאחר שהיינו כבר על הסיפון של סירת המשטרה. "זה התחיל בשוק הפשפשים ביפו, עם שני חטים", אמרנו.
״מה?״, אמר השוטר, ״נראה לי שהתייבשתם, אל תדברו יותר מדי״. הוא זרק לנו שני בקבוקי מים, ודניאל ואני הסתכלנו זה על זה וידענו שאנחנו נמצאים בזמנים טובים בחיינו - זמנים שבהם אנחנו עושים כל מיני שטויות שאחר כך נצטער עליהן. ״לחיים״, אמר דניאל והניף את בקבוק המים. ״לחיים״, השבתי לו ולקחתי שלוק.