את המלחמה הזאת אי אפשר להפסיק, לפחות לא כל עוד זה תלוי בממשלת ישראל, שמצליחה להעביר תקציב שהיה מוציא לרחובות מיליונים בכל מדינה מתוקנת. כאן הוא קצת נבלע בין מה ש"הותר לפרסום" ושובר את ליבנו כל פעם מחדש, לבין החשש מתגובה איראנית או חשיפה בדבר "הפרשה הביטחונית שמטלטלת את משרד ראש הממשלה" (ונכון לרגע כתיבת שורות אלה עדיין חוסה תחת צו איסור פרסום).
ולמרות זאת, אין לטעות לרגע בפגיעתו הרעה של תקציב המדינה. מדובר בהפרת אמונים בין השלטון לאזרחיו, בדגש על האצבע (המשולשת) שהוא תוקע בעינו של האזרח העובד, המפרנס והמשרת. קשה שלא לעיין בסעיפי התקציב מבלי שהדם יעלה לראש כמעט מכל אחד מהם, לכן ננשום עמוק, נספור עד עשר וננסה להתייחס לכמה נקודות עיקריות בו כדי להבין את גודל האיוולת וחוסר הבושה.
שר לענייני כלום
זה היה אמור להיות תקציב של "תן וקח" מול אזרחי ישראל, שמבינים את גודל השעה ואת המעמסה הכלכלית הכבדה שהטילה עלינו המלחמה. כלומר: תן יותר מיסים, תן יותר עבודה על פחות כסף, תן יותר ימי עבודה וקבל פחות ימי הבראה, ולחלקנו גם – תן יותר ימי מילואים.
מה על ה”קח”? הוא היה אמור להתבטא במחווה של רצון טוב, שנועדה להראות שגם השלטון מבין את גודל השעה, מצמצם, נרתם. דוגמה אישית בממשלה הזאת? אל תצחיקו את השרים.
קחו למשל את ההתחייבות לצמצם את מספר המשרדים והשרים בממשלה שיש בה יותר מדי שרים לענייני כלום. היא נקבעה כאיזה קו אופק שהממשלה מחויבת לכאורה לפסוע לכיוונו. מדוע קו אופק? כי ממש כמוהו, לא נגיע אליו לעולם: מזכיר הממשלה הוא שאמור להגיש הצעה שתאחד חמישה משרדים. לאחר מכן הממשלה אמורה לדון בהצעה ולאשר אותה.
כדי לחסוך מכם את עוגמת הנפש, הנה מה שהולך לקרות: מזכיר הממשלה לא יגיש תוכנית - וגם אם זו תוגש כדי לצאת ידי חובה, הממשלה “תדון” בה ותבקש הבהרות ושינויים שיארכו שנים, ובלבד שאף שר לא יזוז מתפקידו (אלא אולי בעוד שנתיים, כחלק מתעמולת הבחירות, ימים שבהם כבר אי אפשר להפיל את הממשלה, ואז יעשו צעדים לחיזוק הנראות של ממשל תקין).
רוצים עוד? בבקשה: הכספים הקואליציוניים בתקציב קוצצו מ-4.5 מיליארד ל-4.1 מיליארד שקל. על הנייר זהו קיצוץ של 10%, אבל בחיים האמיתיים מדובר ביריקה בפרצופו של האזרח שהתקציב משית עליו עוד עול.
אנחנו ניקח "רק" קצת יותר מ־4 מיליארד שקל כדי לחלק בינינו לבייס שלנו. במקרה של החרדים, חלוקה לציבור שחלקו שולל את קיומה של מדינת ישראל.
במקרה של סמוטריץ’ (דרך אורית סטרוק והמשרד להתיישבות) בכדי להקים סוכות על גבול עזה, בתקווה שיום יבוא ויהפכו להתנחלויות. אצל אחרים מדובר בכל מיני מנהלות, ועדות ופרויקטים שאליהם אפשר למנות מקורבים כדי להגדיל את הסיכוי להיבחר בפריימריז הבאים. במשפט אחד: מאיתנו הם דורשים להצטמצם, אבל אצלם החגיגה תימשך כרגיל.
מדינה של נזקקים
ויש עוד, כמובן. למשל העלאת התשלומים לביטוח הלאומי, שיוסיפו כמה אלפי שקלים בשנה למינוס שבו שרויה ממילא המשפחה הישראלית הממוצעת. אתם יודעים: דירת מגורים אחת, רכב אחד, שתי עבודות, שני הורים ששירתו בצבא, שלושה-ארבעה ילדים שיתגייסו לצה”ל.
המשפחה הזאת, שגם כך נאבקת כדי לשרוד, תיכנס למינוס גדול יותר בכדי לממן את נזקקי הביטוח הלאומי. חלק מהם הם שורדים בעצמם: קשישים, נכים, חולים ועוד. אחרים הם אוכלוסיית סעד מוכרת, כזו שאין לה בעיה לחיות על חשבון המדינה כמטרה מוצהרת.
ביניהם תמצאו רבים ממצביעיו של אריה דרעי, האיש ששינה במו ידיו את הגזירה מקיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי להעלאת התשלום על כולנו (חוץ מאשר על חלק גדול מהמצביעים שלו כמובן, שלא משלמים דמי ביטוח לאומי אבל נהנים מהם כהוגן).
על חוק המעונות, שהוא המשך ישיר של חוק ההשתמטות (לא בכדי הסכימו החרדים להמיר חוק אחד בשני!), נדמה שנכתב ונאמר כבר הכל. לכן, ברשותכם נתעכב רק עוד על פן אחד בגזירות, שעליו כמעט שלא נאמרה מילה.
בשבוע שעבר נשלח לשר האוצר מכתב בהול שעליו חתומים כ-17 ארגוני נשים (השם המוכר ביותר ביניהם הוא נעמ”ת), המתריע מכך שהתקציב לשנת 2025 פוגע בנשים ובמאבק לשוויון מגדרי. אותם ארגונים עברו על הגזירות, כמעט אחת לאחת, והראו את פגיעתן בכושר ההשתכרות של נשים.
הנושא לא הגיע כמעט לדיון ציבורי – לא בוועדות הכנסת השונות ולא בממשלה כמובן, אבל גם לא בתקשורת. למה? כי נדמה שבלהט הקרב אנחנו מזניחים פה ערכים בסיסיים של קדמה ונאורות, אחד מהם הוא חתירה לשוויון מגדרי.
בכלל, נדמה שזה לא עידן טוב לנשים: מהייצוג בכנסת ובממשלה, דרך שיעור ההשתתפות בפאנלים טלוויזיוניים ועכשיו אפילו גם דרך פגיעה בכיס. “אישה עברייה, מי ידע חייך?” כתב פעם, לפני כמעט 150 שנה, י. ל גורדון ב”קוצו של יוד”, החיבור המטלטל ביותר נגד הממסד הרבני. מי יניף את נס המרד נגד שליטתם החשוכה בחיינו (ובכספנו!) שנמשכת עד היום?
תמריצים לצאת לעבודה? השקעות מדינה במחקר ופיתוח? משהו שייתן תקווה לעתיד? לא ממש, אבל הרבה סעיפים שנועדו להחזיר את ישראל לשנות ה־70 של המאה הקודמת: עם פחות נשים עובדות, עם רמת חיים נמוכה יותר, עם יותר נתמכי סעד שימשיכו להצביע בעד חידוש מקור הכסף היחיד שהם מכירים. תקציב שבמקום לתת תקווה שעוד יפציע אור מאחורי חשכת הגזירות, זורע רק ייאוש - הסנטימנט הציבורי שהוא הכי מסוכן לכלכלה.