השבוע פיטר ראש הממשלה בנימין נתניהו את שר הביטחון יואב גלנט. האופוזיציה והמוחים נגד הממשלה זעמו על הפיטורים וקראו לצאת למחאה אזרחית נרחבת (בינתיים ללא הצלחה ניכרת).
למען הסר כל ספק, הממשלה הזאת צריכה להתפטר, ומעל כולם צריך ראש הממשלה לסיים את תפקידו הן בשל אחריותו למגה־מחדל של 7 באוקטובר והן בשל הדרך הכושלת שבה הוא מנהל את המלחמה, או לכל הפחות ללכת לבחירות כדי לקבל מחדש את אמון העם.
מאז 7 באוקטובר כתבתי ואמרתי פעם אחר פעם שראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל חייבים להתפטר, אבל המאמר הזה מתמקד רק בגלנט, ולמעשה מתמצת את כל מה שכתבתי עליו מאז ראשית המלחמה.
אחרי ראש הממשלה, שר הביטחון הוא האחראי המרכזי לכישלון הנורא של הצבא ב־7 באוקטובר. רק על זה היה ראוי להדיחו, וההתנגדות של האופוזיציה להדחתו, מכל תירוץ שלא יהיה, היא מבישה. דמיינו לעצמכם שאחרי מלחמת יום הכיפורים היו אומרים מבקרי הממשלה שגולדה מאיר אחראית למחדל, אבל משה דיין לא. יתרה מכך, אחרי יותר משנה של לחימה, חמאס עדיין לא הוכרע, וגלנט נושא באחריות ישירה גם לכישלון המחפיר הזה.
למרות כל מחדליו, האופוזיציה ומחאת קפלן פוטרות את גלנט מכל אחריות ואף מהללות אותו, כמי שאפילו הגנרלים ג'ורג' פטון ודאגלס מקארתור הם חובבנים גמורים לעומתו – וזאת אך ורק משום שהוא לעומתי לנתניהו.
בפועל, גלנט נתן תמיכה מלאה לתוכנית המלחמה הכושלת של המטכ"ל המבוססת על אסטרטגיה של "כניסה־יציאה", וזאת אף שמלכתחילה היה ברור שאין לתוכנית הזאת שום היגיון צבאי, ושהיא עומדת בסתירה מוחלטת לכל הניסיון שנצבר בלחימה מול "מדינת טרור" כמו זו שצמחה ברצועה (חשוב להזכיר כי גם נתניהו נושא באחריות לכישלון הזה, כי קבינט המלחמה בראשותו אישר את תוכנית המלחמה).
בתוך זמן קצר היה אפשר לראות גם בשטח שאסטרטגיית כניסה־יציאה היא כישלון חרוץ. צה"ל היה משתלט על אזור, מחסל את כוחות חמאס שמצויים בו, ואחרי זמן קצר יוצא מהאזור – ומיד לאחר יציאת הצבא, חמאס היה משקם את שליטתו הצבאית ואת שלטונו האזרחי באזור. כתוצאה מכך, ישראל נאלצה לכבוש שוב ושוב אזורים שכבר כבשה בעבר, ובחלק מהאזורים לחזור על כך שלוש, ארבע וחמש פעמים. כך קרה בג'באליה, בח'אן יונס, בשג'אעייה, בזייתון ועוד. אולם אף שאסטרטגיית כניסה־יציאה נכשלה כישלון גורף, גלנט המשיך לתמוך בה וסירב לשנותה.
גלנט גם היה ראש המתנגדים להחלת ממשל צבאי זמני ברצועה. אף שממשל צבאי זמני הוא הדרך הבדוקה והישימה למיטוט השלטון האזרחי של חמאס, ובאופן עקיף גם לחיסולו הצבאי, שר הביטחון הטיל וטו מוחלט על כך. במקום זה הוא ניסה לקדם שורה של תוכניות הזויות וחסרות כל אחיזה במציאות להחלפת השלטון האזרחי של חמאס.
כל התוכניות האלו נכשלו כישלון חרוץ עד כדי כך שגורמים בצה"ל ובממשל האמריקאי כבר ממש מדברים בזלזול על "הפנטזיות של שר הביטחון". כלומר, גלנט אחראי באופן ישיר לכך שגם אחרי יותר משנה של לחימה, שלטון חמאס עדיין עומד על הרגליים וממשיך להשתלט על רוב הסיוע ההומניטרי ולהשתמש בו לא רק לחיזוק שליטתו האזרחית, אלא גם בתור מקור אספקה לכוחותיו הלוחמים.
אחרי 13 חודשי לחימה שר הביטחון לא הצליח להשיג אפילו מטרה אחת ממטרות המלחמה שנקבעו על ידי הקבינט. למעשה, גלנט בכלל לא תפקד כשר ביטחון, אלא כבא כוח של הצבא בממשלה. במקום לייצג את עמדות הדרג המדיני כלפי הדרג הצבאי, הוא ייצג את עמדות הרמטכ"ל והמטכ"ל כלפי הממשלה והקבינט.
שיתוף הפעולה בין ראש הממשלה לבין שר הביטחון הוא חיוני לניהול מלחמה, אך גלנט ונתניהו כבר לא מסוגלים לעבוד יחד. עדיף היה ששניהם יתפטרו, אבל היות שראש הממשלה לא מתכוון להתפטר, אין ברירה אלא לפטר את שר הביטחון כדי שהממשלה תוכל להוביל את המלחמה, וגם מי שמתעב את נתניהו צריך לשים את האינטרס של המדינה לפני הכל. אגב, גלנט משוכנע שנתניהו מפקיר את החטופים וחושב שכל החלטותיו של ראש הממשלה בנושאים ביטחוניים נגועות בשיקולים זרים, אז אם הייתה לו הגינות מינימלית הוא היה צריך להתפטר בעצמו.
יקיר המחנה
מעולם לא היה שר ביטחון שנכשל כישלון כל כך גורף כמו גלנט, והדחתו מתפקידו הייתה צריכה להיות קונצנזוס לאומי. אבל האופוזיציה – שאין שגיאה פוליטית שלא שגתה בה מאז 7 באוקטובר – החליטה להפוך אותו ליקיר המחנה רק משום שהוא מתנגד לנתניהו.
חברי האופוזיציה ומנהיגיה, שעסוקים כל העת בתעמולה שמשכנעת רק את המשוכנעים, אף הסבירו בלוגיקה "מופלאה" שאסור לפטר שר ביטחון באמצע מלחמה, ושכחו שהם קוראים, ובצדק רב, להתפטרות כל הממשלה באמצע המלחמה ולניהול מערכת בחירות תוך כדי לחימה.
ואם האופוזיציה הפגינה חוסר לוגיקה, הרי בקרב הקבוצות הקנאיות ביותר של מחאת קפלן היה אפשר לראות סימנים של טירוף מוחלט. דוברים בולטים של מחנה קפלן קראו לשב"כ לבצע הפיכה כדי למנוע את הפיטורים, ואחרים כינו את ראש הממשלה "קדאפי" וכינויים מטורללים נוספים.
ואם זה לא מספיק חמור, אז שוב החלו להישמע במחנה הקפלניסטי קריאות ל"הפסקת התנדבות", כאילו הם לא למדו דבר מ־7 באוקטובר, וכאילו אנחנו לא מצויים במלחמת אין ברירה מול אויבים רבים שקמו עלינו לכלותנו.
מבחינת קיצוני הקפלניסטים, ההתנגדות לנתניהו היא הדבר הכי חשוב, ואם גלנט הוא "נגד" נתניהו - אז הוא "טוב". ושוב אפשר היה לראות שבמקום שמנהיגי האופוזיציה יובילו את המחאה המוצדקת נגד הממשלה להישגים פוליטיים, הגורמים הקיצוניים ביותר במחאה מובילים את האופוזיציה לאבדון פוליטי.
בשולי הדברים אציין שאנשי התקשורת שמתנגדים לממשלה ביכו את לכתו של גלנט, ותיארו אותו בתור גאון צבאי וחסיד אומות העולם. את פיטוריו החוקיים והלגיטימיים של גלנט הם הגדילו לתאר כהפקרת ביטחון ישראל וכהתקפה על הדמוקרטיה הישראלית – לא פחות!
ההיסטוריה תזכור את גלנט בתור שר הביטחון הכושל ביותר בהיסטוריה של המדינה, וזה שהוא המשיך לכהן בתפקידו שנה נוספת אחרי 7 באוקטובר והיה יכול להמשיך להיכשל בתפקידו באופן מחפיר ולהוביל את ישראל לתבוסה אסטרטגית חסרת תקדים – מהווה אות קלון למערכת הפוליטית ולחברה הישראלית כולה.
אבל גלנט גם משקף את הכישלון החרוץ של האופוזיציה בשנה האחרונה. ההתנהלות של מתנגדי הממשלה במערכת הפוליטית, במחאה ובתקשורת, שמכשירה כל שרץ בשם המאבק בנתניהו, רק גורמת לרבים בציבור שזנחו אותו אחרי 7 באוקטובר - לחזור ולתמוך בו שוב.
למיטב ידיעתי אין בעולם הדמוקרטי תקדים לממשלה שכשלה במחדל ענק כמו שממשלת נתניהו כשלה ב־7 באוקטובר, ולא רק שהמשיכה לכהן אלא שהתמיכה בה עלתה יותר מכפי שהיה לפני המחדל. ואם זה לא מספיק גרוע, אז במקום שהאופוזיציה תפרק את הקואליציה הכושלת, הקואליציה מפרקת את האופוזיציה.
טוב שגלנט הולך סוף־סוף, גם אם זה שנה מאוחר מדי. עכשיו הגיע הזמן שגם מנהיגי האופוזיציה יעשו חשבון נפש ויתפטרו, כדי שאנשים אחרים יוכלו להביא להחלפת ממשלת המחדל הזאת.