את סיפור יחסי בנימין נתניהו ויואב גלנט, שהסתיים השבוע בדרך היחידה שבה יכול היה להסתיים, אפשר לסכם במשפט ששמעתי פעם מקרוב - עו"ד המתמחה בדיני משפחה: "יום הנישואים שלהם היה בפועל היום הראשון של הליך הגירושים".
הודעת הפיטורים שלשכת ראש הממשלה דאגה להוציא ביום שלישי בערב, שלוש דקות לפני המהדורות, אולי הפתיעה את אלה שלמדו על הסאגה מהתקשורת. כל מי שהכיר מקרוב את הדינמיקה, הופתע בעיקר מהתמשכות ההתלבטויות של נתניהו בדרך שבין ההחלטה למימושה.
"קייס גלנט" הלך והתמלא הרבה לפני 7 באוקטובר. סיפור הפיטורים המבוטלים מוכר וידוע, ואין צורך לחזור עליו. שנת המלחמה הסלימה את המתיחות בין השניים עד לרמות שלא נראו כמותן אפילו בלשכת ראש הממשלה – ושם כידוע ראו הרבה.
מה שהתקשורת תיארה בדיפלומטיות כ"קרע" בין ראש הממשלה לשר הביטחון, היה בפועל מלחמת בוץ מהמלוכלכות שידעה המערכת. ההדלפות התחילו לזרום החוצה כבר בשבועות הראשונים של המלחמה. בסביבת נתניהו סומן גלנט כמעט מיד כמקור ההדלפות וכמשת"פ של כל אלה במערכת הביטחון שמבקשים – כך עד היום בטוחים אנשים בחוגים המקורבים לראש הממשלה – להפיל על נתניהו את מלוא האשמה על המחדל שהוביל לאסון 7 באוקטובר. כמעט מיותר לציין כי בסביבת גלנט הלך הרוח היה זהה - שם תדרכו נגד אנשי ראש הממשלה והשמיעו האשמות דומות, רק עם כתובת שונה.
ההחלטה שוב לפטר את יואב גלנט, והפעם "אמיתי, בלי חרטות", כמו שילדים אומרים, התבשלה במשך חודשים ארוכים. אגב, באופן די נדיר אצל פוליטיקאים, שתי ההצהרות ביום הפיטורים – של נתניהו ושל גלנט, שהגיעה שעתיים מאוחר יותר – היו אמיתיות לחלוטין. כל צד מנה רשימת האשמות כלפי הצד השני – וכל אחת מההאשמות הייתה נכונה לגמרי. גיוס חרדים, ועדת חקירה ממלכתית, עסקת החטופים, משבר אמון, חתירה תחת הבוס – הכל אמת לאמיתה, וזו רשימה חלקית בלבד.
אילו היה נתניהו מחליט למנות בשידור ישיר את כל מה שיש לו להגיד נגד שר הביטחון המפוטר – השידור היה נמשך בערך עד לפרסומן של תוצאות הבחירות בארה"ב ברביעי בבוקר.
אפרופו הבחירות, הדיונים הקדחתניים על הטיימינג הנכון לפיטורי גלנט נמשכו בסביבת נתניהו שבועות על גבי שבועות. החשש מ"ליל גלנט 2" היה זניח ולא זה שעיכב את ההחלטה, אלא המסרים שבכירי ממשל ג'ו ביידן העבירו לנתניהו בנוגע לכוונותיו להיפטר משר הביטחון שלו, שלא השתמעו לשתי פנים והיו מזהירים עד מאיימים.
על כן, נתניהו התייסר, התלבט, ולא היה מסוגל לחתוך – עד שהגיעה ההברקה הגאונית לנצל את ליל הבחירות האמריקאיות. באותן שעות יהיה לחברי גלנט בוושינגטון במה לעסוק ובמה להתמקד, וכך גם לתומכי גלנט בישראל, שעקבו אחר המתרחש מעבר לים.
ההחלטה לפטר את גלנט ב־5 בנובמבר נפלה לפני שבועות מספר. מבחינת נתניהו צריך היה למהר, כי ניצחון של האריס היה הופך עבור גלנט לפוליסת ביטוח ותוקע אותו עם שר ביטחון לא רצוי עד סוף הקדנציה.
ובכן, הפור נפל, העיתוי נבחר, אך נותר החלק החסר בפאזל, ושמו גדעון סער. בתוכנית של נתניהו הצטרפותו המלאה של סער ואנשיו הייתה כרית ביטחון קואליציונית וקדמה לפיטורי גלנט. המו"מ עם סער הואץ והושלם בדקה ה־90 – מה שאפשר לנתניהו להוציא אל הפועל את החלק המרכזי במהלך – הדחת גלנט.
אף שבלשכת שר הביטחון המודח טענו כי הופתע מהודעת נתניהו ועודכן על הפיטורים בשיחת ארבע עיניים קצרה עם ראש הממשלה – על פי גורמים המקורבים ללשכת שר הביטחון, המודיעין על עיתוי ההדחה הגיע לידי גלנט יומיים קודם לכן. הוא מצידו עשה את המיטב והוציא הודעה על 7,000 צווי גיוס שישוגרו לחרדים (אף שבמקור תוכנן להוציא כמחצית ממספר הצווים).
המהלך היה נכון – לקשור את הפיטורים לסוגיית הגיוס, ולפחות לנסות להדליק את המחאה – אך לא תפס. נתניהו רשם ניצחון, ולמחרת קם לשחר של יום חדש במצב כמעט אידאלי מבחינתו: בלעדי גלנט במשרד הביטחון, ועם דונלד טראמפ בעוד כחודשיים וחצי בבית הלבן.
תקופת בין השמשות
אין ברשותנו מידע מוכח אם, ובאיזה פורמט, חגג השבוע נתניהו את הקאמבק הגדול של טראמפ. נעריך בזהירות שהוא לא הסתפק בניסוח של הודעת ברכה "בשם ראש ממשלת ישראל ורעייתו". אחרי חודשים ארוכים של אי־ודאות, יש לנתניהו כל הסיבות להכריז: "צדקתי".
נתניהו הימר על טראמפ את הימור חייו גם בכל הקשור לפוליטיקה הישראלית הפנימית, להרכב הממשלה ולעתידה. אך לפני הכל, הימר נתניהו על טראמפ בזירת המלחמה, בכל הקשור למדיניות שלו ולתוכניותיו בהמשך בצפון, בדרום, בסוגיה של עסקת החטופים, ובתוכניות השאפתניות שלו להגיע ליעד הנכסף – הסדר אזורי שיעניק לישראל שלום עם ערב הסעודית, אחרי שב־7 באוקטובר 2023 נעצרנו בדרך הכי אכזרית וברוטלית שיש.
ההימור של נתניהו על טראמפ עלה לראש הממשלה ביוקר, וכך גם לממשל ביידן, שניסה בכל זאת לקדם את מה שנתניהו ביקש לעכב, ובעיקר למדינת ישראל. המחיר היה המשך המלחמה עד להכרעה בארה"ב, כאשר בכל בוקר האזרחים קמים עם אותן השאלות: "לאן הוא מוביל אותנו? האם יש לו תוכנית? מתי ואיך המלחמה הזאת תסתיים?".
היום יש לנתניהו מלוא הלגיטימציה להכריז: "ובכן, צדקתי". במשך חודשים ארוכים הוא לא הסכים לאף הסדר שהוצע לו על ידי הממשל הדמוקרטי, כי מבחינתו היום שאחרי האמיתי הוא היום שאחרי הממשל הדמוקרטי – היום שבו ייכנס טראמפ רשמית לחדר הסגלגל. אז, לשיטתו של נתניהו, כל סוגיות הליבה של המלחמה יוצאו מהבוידעם ויועלו על השולחן.
עם זאת, היום הזה יגיע רק בעוד חודשיים וחצי, ב־20 בינואר 2025. עד אז לנתניהו יש עבודה רבה לעשות. יש הסבורים כי כדאי לו לחשוש מתקופת בין השמשות, שבעבר הביאה הפתעות לא נעימות, כמו "ד"ש הפרידה" של הנשיא ברק אובמה, שבתקופת המעבר בדצמבר 2016 לא הטיל וטו על ההחלטה האנטי־ישראלית במועצת הביטחון של האו"ם.
זה מלווה את נתניהו עד היום. אך לצד נביאי הזעם, שמשוכנעים כי הנשיא היוצא ביידן ינהג כמו אובמה, יש רבים, כולל בסביבת נתניהו, שרואים בתקופה זו בעיקר הזדמנויות. מבחינתם, על נתניהו לנצל את כעסו של ביידן על אנשי מפלגתו ואת רצונו להותיר אחריו מורשת מרשימה, ולא להיכנס לספרי ההיסטוריה כנשיא שהודח מההתמודדות בידי חבריו למפלגה ואחר כך גם נכשל בניסיון לעזור למחליפתו לנצח.
טראמפ הכריז לאורך כל הקמפיין כי שאיפתו היא להפסיק את המלחמות, ורצוי בהקדם האפשרי. סביר להעריך שהמשימה שנתניהו ינסה לבצע בחודשיים וחצי הקרובים תהיה לשכנע את הנשיא הנכנס לנצל את הלך הרוח ואת המצב הייחודי של הנשיא היוצא ביידן למען האינטרס המשותף – סיום המלחמה במזה"ת. הדעה הרווחת בחוגים הקרובים לנתניהו היא שאת הניצחון האמיתי אי אפשר להשיג ללא מכה אמיתית לאיראן, בדגש על תוכנית הגרעין שלה. כדי שזה יקרה – על הנשיא ביידן להשתכנע שלתת כתף לישראל נגד איראן יהיה הצעד המושלם לסיים בו את הקריירה הפוליטית הארוכה שלו.
לצד זאת, על הנשיא הנכנס טראמפ להשתכנע שעדיף להשאיר לביידן את העבודה הקשה, שישחק את התפקיד של השוטר הרע ויעסוק בענייני המלחמה, כדי שהוא, טראמפ, יקבל שולחן נקי ב־20 בינואר, ויוכל מיד להתמקד בעשיית שלום. זה הפרויקט שנתניהו ינסה, כנראה, להרים בתקופה הקרובה. ההימור שלו הצליח, אך השאלה היא אם הוא השתלם גם לנו.