השעה הייתה שעת צהריים בשישי מנומנם בטייסת במרכז הארץ. השניים נכנסו בשקט ושאלו איך מגיעים לגף הניווט, מקום מרכזי בטייסת המסוקים שבו בילינו שעות בהכנת מפות, עדכוני חוטי חשמל ומכשולים ועוד. הם הציגו את עצמם, אמרו שהם מהשב"כ ונראו מוכרים מפעילות אחרת. בצניעות ביקשו לדעת אם נוכל לסייע להם עם תצלומי אוויר של אזור רמאללה. מיד הלכנו לחפש וגם מצאנו.
ביר נבאלה היה יישוב קרוב, שהופיע במפה, ושם, בבית מבודד יחסית, הוחזק החייל נחשון וקסמן. את זה לא ידענו עדיין באותו שישי בצהריים של אוקטובר 1994, אבל עם ישראל כולו ידע כעבור כמה שעות כי פעולת חילוץ נועזת לא הצליחה, והחייל החטוף, יחד עם מפקד אמיץ בשם ניר פורז, נהרגו בפעולה בשלב הראשון.
מנהיג ואדם
הוא נכנס לחדר והתיישב על כיסא. אני כאמור הייתי בשירות הצבאי, ומול הטלוויזיה בשישי בערב, בזמן שמדינה שלמה דואגת לחייל שנחטף, הוא הישיר מבטו אל המצלמה והביע צער עמוק על כישלון הפעולה ומותם של החיילים. לקח אחריות במילים פשוטות אל מול אומה שלמה, והצער ניכר על פניו מנוסות הקרבות.
היה זה איש שלחם בפלמ"ח כנער והתקדם בשרשרת הפיקוד הצה"לית והמדינית. הם גרו בדירה ברמת אביב, לא הייתה בריכה ולא אחוזה. הוא עישן לא מעט מכספו שלו, והיה נשוי לאותה האישה במשך כל חייו. יצחק רבין נורה על ידי יהודי דתי בכיכר מלכי ישראל. הוא היה מלך, ומצד שני אדם ערכי וצנוע, שידע לומר מילים קשות על פורעים ערבים באינתיפאדה, מילים שייזכרו לו לעד, וגם ידע להניח את המפתחות בלי לחשוב פעמיים כאשר התגלה החשבון הדולרי של אשתו.
בן אדם הוא בן אדם. יכול לאבד עשתונות ויכול לשתות אלכוהול. מנהיג הוא אדם, ויצחק היה שניהם, גנרל ומדינאי, אמיץ בשדה הקרב ובשדה הפוליטי, נחוש אל מול אויבים וגם אל מול שותפים. אוסלו זה הוא ושמעון פרס, צעדים ראשונים של מחשבה עתידית מפותחת שלא הבשילו. הם לא "אסון אוסלו", כי אומץ לב של אנשים הבטוחים בעצמם יכול להוביל בסוף הדרך רק למקומות טובים.
רבין שיחק טניס ודיבר לאט. הוא לא היה נואם גדול, אך אמר המון. הבריטון לא היה המחמאה המרכזית שהעניקו לו, והוא נסע לחו"ל במטוסי חיל האוויר או בחברות התעופה הישראליות, בלי כביסה ובלי הרבה מזוודות.
אני בטוח כי תמיד היו שטיקים וטריקים, לעיתים זה גבל גם בשחיתות מהזן הנושן של מפא"י, אולם זה מעולם לא היה עיקר השיח, לא נושא לוויכוח, כי שנייה לפני כן מישהו הניח את המפתחות ואמר "טעיתי, זה לא נראה טוב, זה אסור". מצד שני רבין לא חסך בצעקות על יריביו, שהשיבו לו, כמו פרס ואחרים, אבל לא נתן שינבלו את הפה, יכפישו את כוחות הביטחון או את מערכות החוק והמשפט שלנו.
הוא נהג בבעלות הברית בנימוס על אף מחלוקות קשות שנדונו בחדרי חדרים, ולא חשש לדבר על היום שאחרי, ועוד עם מי שיום קודם לכן היה אויב מר ואכזר. אומץ לב וחיוך מבויש הלכו יחד אצל רבין, שלתקופה קצרה גרם לחלקים גדולים בעם ישראל לאופוריה ולתקווה שאפשר לעשות את הבלתי אפשרי.
זהו לא טור השוואתי, הביקורת שבו אינה מרומזת, והיא גם עלינו, כולנו. הזיכרון הישראלי קצר מכדי לזכור את הכרזות והקללות, את משפטי התוכחה והעצרות בכיכר ציון, את מדי הוורמאכט על הפוסטרים וליבוי היצרים משני הצדדים, שהיו פעם צדדים באמת. צד אחד עוצם עין בפני הסכנה, והשני עושה בדיוק את אותו הדבר וחושב שזה שונה. הזעזוע ממילים שאינן ממלכתיות בשנות ה־90 מעל דוכן הכנסת לא מתקרב לזלזול ולעצימת העין היום מעל אותו הדוכן בדיוק, מכל הצדדים.
הזמן מנרמל את הכל
רבין היה אדם חם ומשפחתי, מעט ביישן אבל נוגע ללב. תמיד הודה בירידתו ממסוק חיל האוויר שבו הטסנו אותו ממקום למקום. הוא נהג לבקר את הטייסים בדרך לניו יורק, ולעולם לא היה חושב לכנות אותם "סרבנים" או לאפשר למי מחברי הכנסת, בייחוד ממפלגתו, לדבר בצורה שכזאת. הוא לא השקיע רבות בתסרוקתו או באיפור פניו, אשתו לא הייתה זקוקה להקראת שמה בכל אירוע, וילדיו הלכו להיות לוחמים בצבא ומעולם לא הסתובבו עם מאבטחים.
אבל גם אנחנו היינו אחרים לפני 29 שנים. היה קצת יותר קל, כי הייתה גם דוגמה אישית, הנימוס במחוזותינו היה מצרך פחות נדיר, או אולי הייתה זו הממלכתיות שאיננה עוד. אבל יצאנו לרחובות פעמים רבות, על הגולן ובעד השלום, נגד השלום ובעד ירושלים, אך לא נגד בית המשפט העליון, לא העזנו לכנות את היועץ המשפטי לממשלה "בוגד" ו"שמאלני". השנאה לא הייתה גולמית בין קבוצות באשר הן. היו עירוניים וכפריים, קיבוצניקים ודתיים, חילונים ודרוזים, אבל גדול היה המכנה המשותף ביניהם. אלו הצביעו למפלגות של אלו, ומפלגת העבודה הייתה חזקה מאוד במגזר הערבי.
כמעט 30 שנה אחר כך, הקבוצתיות שולטת, וכל קבוצה מתבדלת עד כדי שנאת הקבוצה השונה וזלזול בה. העירוניים שונאים את הכפריים בגלל האדמות, הימין שונא את השמאל אף שאין כמעט הבדל ביניהם כיום, הלאומנים מתנכלים לערבים, והחרדים מצליחים להשניא את עצמם אף שלימודי התורה היו כאן מאז ומעולם.
אז מה השתנה ב־30 שנה, שלא מאיר את כיכר מלכי ישראל באלפי נרות כמו פעם? למה במקום הסכם שלום אחד עם מדינה קרובה אחת, אנחנו בשבע חזיתות פתוחות עם מדינות רחוקות כפי שלא היינו מעולם? איך קרה שכשמשהו לא מצליח, הצד השני הוא שלא רוצה, ואת ההצלחה קוטפים כל כך מעט אנשים? בינתיים כל יום אנקדוטה הופכת לפרשה חמורה, וזמן ממושך מנרמל כמעט את הכל.
את 4 בנובמבר כבר מעט אנשים זוכרים על אף השבר העמוק וההלם הציבורי. מעניין באיזו מידה נזכור את 7 באוקטובר 30 שנה קדימה? הזיכרון הישראלי קצר, כבר אמרנו. מנהיגים נולדים כאן כל הזמן, הם שונים ביניהם ללא ספק, אבל מסמנים דור שלם. את זה ניתן לראות כיום מעל דוכן הכנסת, בדיווחי החדשות, בעוצמת הפרשיות, בכמות המעונות, ובמה לא. אבל אם אלו המנהיגים שאנו מוכנים לקבל, אז אין לנו על מה להתלונן. אם זה נראה לנו נורמלי, מה הפלא שאנחנו מנרמלים גם את המציאות שבה החריג היומי הוא השגרה של מחר, ואין לזה סוף.
לעתים בחלומות נכנסים למשכן הכנסת שמעון פרס ומנחם בגין, שלמה הלל ויצחק שמיר, חולפים על פני צילם של דודי אמסלם וטלי גוטליב, מאפילים על דמותם של בני גנץ ויאיר לפיד, ומתיישבים בכיסאותיהם זה שנים. אחר כך הם עולים לדוכן, שואגים בעברית תקינה זה על זה, וחוזרים למקומם.
מעניין מה היו אומרים אילו יכלו ולו רק לרגע קט להביט במה שקורה היום. אני רק יכול לדמיין את יצחק רבין עולה לדוכן הכנסת, מישיר אלינו מבט, ובקול נמוך של מעשן כבד שכבר ראה הכל, אומר לנו: חבר'ה, השתגעתם לגמרי.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי
[email protected]