איש הדת יוּסף קרדאווי, אחד מגדולי פוסקי ההלכה בעידן הנוכחי, התיר להרוג נשים וילדים ישראלים, וגם גברים מבוגרים. הוא פרסם פסק הלכה, שממנו ינקו רוצחי חמאס והג'יהאד האסלאמי את ההיתר התיאולוגי לרצוח ללא הבחנה. היה זה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, וברחובות הערים בישראל התפוצצו אוטובוסים ללא רחם. החברה הישראלית, נימק קרדאווי ללא היסוס, כולה מגויסת. הזקן היה חייל, הילד יהיה חייל, והאישה תוליד חיילים לעתיד. על כן רציחתם היא מעשה לגיטימי.
יש ישראלים הסבורים כך על אוכלוסיית עזה. כל אחד שם, בין שהוא ילד ובין שהוא אישה או זקן, שותף לפשע. גם אם אינו חמאס. את המחשבה הזו עיצבו התמונות הנוראות מאותה שבת. אחרי הפשיטה של חמאס על הקיבוצים, בא הגל השני והשלישי, ואיתו אזרחים שהלכו לבזוז. בדרך חזרה לבתיהם חטפו אזרחים מן העוטף, במחשבה שבטח יפיקו מכך איזו תועלת.
זו מחשבה מטרידה: אם עזתים רבים כל כך פרעו בנו, אולי היינו נחמדים איתם מדי. לאורך השנים הכרתי לא מעט מתושבי הרצועה. סוחרים, אנשי עסקים, פעילים חברתיים, פועלים שהגיעו לישראל, או מאושפזים שהם או ילדיהם באו לקבל טיפול רפואי. רבים מהם השתוקקו לבוא איתנו במגע יומיומי. בין אלה שעבדו בישראל, הרוב מתגעגע לימים ההם. לא רק בגלל הפרנסה.
ויש גם שונאים. חלקם סולדים ממדיניות ישראל. אחרים ספגו מנחת זרועה. קשה לצפות מנער שאיבד את אחיו הקטן, או מגבר שבתו נהרגה לנגד עיניו מטיל ישראלי שהיה מיועד למחבל כלשהו - שיגלו כלפינו הבנה.
מבקש את מותו
השבוע שוחחתי עם מכר משם, וביקשתי שיתאר את חיי היומיום. בסתר הלב קיוויתי לבדוק את השאלה ההיא. אם כולם שם לצרינו. יש לו בית בעיר עזה, אבל הוא נאלץ לברוח משם, וכיום הוא גר באוהל בח'אן יונס. אני מעולם לא גרתי באוהל יותר מלילה אחד, וגם זה היה מזמן.
"האוהל", הוא נאנח, "נושא כאוב". "אתה ומשפחתך גרים באוהל אחד. אינך יכול להתהפך בחופשיות בשינה, או אפילו לעמוד. אם אתה רוצה ללכת לשירותים למשל, אולי תדרוך על הרגל של הבן או הבת, או אפילו על הבטן שלו. כשאני ישן בלילה, אני מבקש מאלוהים שאמות. וכאשר אני מתעורר בבוקר, כואב לי שאני עדיין חי.
"האוהל חם בקיץ וקר בחורף", אמר. "כולם מחכים בחרדה לימי הסערה שוודאי תבוא. בבוא הגשמים יחדרו אליו מים, גם אם הוא יציב וחזק. אני מקווה בשבילך שלא תצטרך לגור באוהל".
לפני כמה שבועות נפתחה בשטחים הפלסטיניים שנת הלימודים. רצועת עזה הייתה אזור שוקק מבחינה חינוכית. עשרות בתי ספר, תוכנית לימודים מפוקחת, משרד חינוך מתפקד ובחינות בגרות ברמה יחסית טובה. כל זה נעצר.
"בתי הספר הפכו למחנות עקורים, והם מאכלסים המוני אזרחים שפונו מבתיהם", סיפר. "לפני כחודש החלו להיפתח בתי ספר ארעיים. זה לא פשוט: אין כיסאות למשל או שולחנות כתיבה לתלמידים. ואין ספרים ומחברות, כי הם יקרים. לכן שיעור הלומדים נמוך מאוד".
"אז מה עושים?", שאלתי. "היכן מעבירים את השעות הפנויות?". "אין מקומות בילוי, ואם יש – הם יקרים. למשל, כוס תה עולה 5 שקלים. קפה 6 שקלים. קפה הפוך 7". "כמעט כמו המחירים בישראל", אמרתי. לרמת המחירים הוא יגיע עוד מעט.
"אבל האנשים לא מתרחקים מן האוהל", הדגיש. "לפחות לא אני. אתה יודע", הוא אמר ולא פירט. התכוון להגיד כי לעולם אינך יודע אם האיש שמהלך לידך ברחוב הוא אדם תמים או מטרה. "תמיד יש תקיפות, ואנחנו לא יודעים מי היעד. כדי לשמור על הביטחון שלנו, אנחנו מפחיתים את התנועה".
מים יש מחוץ לאוהל, במתקנים משותפים. "אבל אין מספיק. גם תרופות יש בקושי. תרופות למחלות קשות – אין. זינוק המחירים משוגע. זה משפיע לרעה על מצבם הנפשי של האזרחים. קילוגרם סוכר למשל עולה 50 שקל נכון לעכשיו. מחיר ליטר שמן יותר מ־40 שקל. מחירים מטורפים. האזרח לא יכול לקנות. ויש גניבות ואלימות, ובעיות בין משפחות. כל זה משפיע לרעה על מצב הרוח, נוסף על המלחמה והפחד להיהרג".
כאן הוא עצר והזכיר לי כי צה"ל מונע הכנסת סיגריות לרצועה. "המעשנים לא מבינים למה ישראל נוהגת כך". הסברתי לו: "חמאס מפיקים הכנסות ממכירת הסיגריות, או מן המיסוי עליהן. ישראל מבקשת בכך למנוע מהם את התועלת החומרית". "זו התעללות בנו, לא בהם", ענה, "יש כאלה שאומרים, אנחנו מוכנים שהמלחמה תימשך שנים, רק שיכניסו סיגריות".
גנבים ברישיון
משאיות הסיוע מגיעות מכל כיוון: מירדן וממצרים דרך מחסום כרם שלום, מנמל אשדוד דרך המעבר הארעי בחוף זיקים, או מהשמיים באמצעות מטוסים זרים. אונר"א, תוכנית המזון של האו"ם או "המטבח המרכזי העולמי" מניעים את המשאיות לאוכלוסייה. אוקטובר היה חודש קשה במיוחד. על פי נתוני מתאם פעולות הממשלה בשטחים, שהגיעו לקבוצת "תמרור" לחקר הסכסוך הישראלי־פלסטיני, נכנסו בחודש שעבר לרצועה 1,013 משאיות, לעומת 3,457 בספטמבר ו־3,842 באוגוסט.
המספרים הגבוהים מטעים. הרצועה זקוקה לסיוע המגיע ב־500 משאיות ביממה. זה אכן היה מספרן הממוצע עד השבת השחורה.
"האספקה תמיד חסרה", סיפר המכר העזתי, "הרבה ממנה מוחרם על ידי גנבים שפועלים בחסות משפחות גדולות, או בידי חמאס".
"כל תושבי הרצועה", שיתף, "זקוקים לטיפול פסיכולוגי. יש אזרחים שאין להם הכנסה, שהלכו לקבץ נדבות. יש גם ילדים קבצנים. ההורים שלהם שולחים אותם לזה. ויש עוד סיבות לחרדה. למשל רעש המל"טים, שהוא גבוה מאוד בלילות. זה גורם הרבה מתח במיוחד לנשים ולילדים. וכמובן התקיפות וההרוגים והפצועים. כל זה מעמיס מאוד על הגוף והנפש. תוסיף לזה את המחסור במזון שמשפיע מאוד".
"אז תסביר לי", ביקשתי לסיום, "מה חושבים על מתקפת 7 באוקטובר?". "הרוב כאן רואה בזה פשע גדול. פשיטת רגל מוסרית ומדינית, שהם אחראים לה באופן מלא. הרסו את עזה ולא בנו דבר". "מצד שני", הוא המשיך, "לא אוהבים את מה שעושה ישראל, את התקיפות וההרג. רוצים מציאות אחרת, ורוצים שתשתלטו על חמאס, אבל לא באופן כזה הרסני. מה שישראל עושה, אנשים מחשיבים אותו פשע מלחמה.
"וחוץ מזה", הוסיף, "הרוב רוצה לעזוב. מייחלים שיפתחו את המעבר ויתנו לנו לצאת. לא רוצים להישאר ברצועה אם חמאס תישאר בשלטון".
לסיום שאלתי אותו מה היה רוצה שהישראלים יידעו. "שלא כל האזרחים ברצועה הם חמאס. כמו שאצלכם לא כולם ציונים דתיים. על האזרחים אצלכם להבין כי ברצועה יש הרבה מאוד אנשים שרוצים שלום וחיים משותפים לצד העם הישראלי, במיוחד אחרי הפשע שביצע חמאס ב־7 באוקטובר".
היו לי עוד הרבה שאלות, אבל המכר מעזה נעלם. הסוללה נגמרה, ונראה כי זמינות החשמל במחנה האוהלים הייתה דלה. כמה ימים לפני כן הוא שאל אותי על המלחמה. אם יש סיכוי להפסיקה ומתי. הוא התלונן כי חמאס חטפה את עזה למשך 17 שנה.
באומרו כך נזכרתי בחטופים שלנו. חבל ארץ מקולל. ישראלים ופלסטינים, כולם שם בני ערובה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]