לא צריך לכתוב את זה בפעם המאה, אמסטרדם היא גן עדן. אורות צבעוניים נשפכים מעל התעלות, העיר מלאה אנשים מחויכים שמתמסרים לעדינות של עיר שמאפשרת להיות חופשי. אבל הביקור שלי ל-24 שעות הפך לתיעוד של עדויות, שבו כל אחת, הופכת יותר ויותר מזעזעת. אחרי עשרות עדויות ששמעתי מאוהדי מכבי תל אביב, כל אחד מהם נראה לי כאילו הרגע ירד מאיזה סרט שצולם בעיר הזו, אבל במאה אחרת ותקופה חשוכה הרבה יותר.
כששמעתי על האירועים האלימים, לא האמנתי שאותה עיר של שלווה, של אמנות, של מים ופרחים, הפכה להיות עיר אחרת, לא אותה אמסטרדם שזכרתי. זה התחיל עוד בנמל התעופה, כשראיתי קבוצות של ישראלים שהיו נראים כמו פליטים במובן הכי עגום של המילה – עייפים, מותשים, חלקם עם חתכים קלים בידיים וברגליים, כולם עם מבט אחד: מבט של פחד.
נפגשתי עם אופק, בחור צעיר מפתח תקווה, שהתקשה לדבר. "אני לא מעכל", הוא אמר לי, מנסה להחזיק את עצמו. "ברכבת עוד שמענו שמועות שיש חבורות שתוקפות אוהדים בכיכר דאם, אבל לא האמנו שזה אמיתי. איך שיצאנו מהתחנה, מישהו זרק עליי אבן בראש, ושמענו בום ענק. חשבתי שזה רקטה אבל זה היה זיקוק. ואז התחלנו לברוח". אופק מספר לי שהוא עזר לילד בן 15, נעל אותו במונית והוביל אותו בביטחון אל המלון. פחדתי לשאול אותו איך הוא מרגיש עכשיו, כי בעיניים שלו ראיתי שהוא נראה כאילו יצא מאזור מלחמה.
המשכתי עם עומר, צעיר שנראה כאילו הוא עבר לילה שלא נגמר. הוא סיפר: "המשטרה המקומית הייתה איתנו בקזינו בהתחלה, אבל בשלב מסוים השאירה אותנו לבד. הערבים הגיעו, התחלנו לרוץ, איבדתי את הנעל. כשהצלחתי להסתובב אחורה, ראיתי עוד עשרה אנשים רצים אחרי". המילים שלו, פשוטות ככל שיהיו, התפשטו כמו רעל בריאיון. הבחור לא בא לנהל מלחמה – הוא בא בסך הכל לראות משחק כדורגל.
ואז יש את ליאב, שנראה כאילו הוא בוער מזעם ולא מבין איך הושאר במציאות הזויה כל כך. הוא מספר לי על הרגע שבו הבין שאין להם שום תמיכה. "שלחו לנו הודעות שיהיו פה אנשי מוסד ושב״כ. אבל לא ראינו אף אחד. הם השאירו אותנו לבד, ואנחנו הרגשנו כמו יעד פתוח".
אחרי כל הסיפורים האלו, ניסיתי לנשום, לראות את אמסטרדם כפי שהיא נראית מהרחוב – ואין מראה של משטרה. לא מצליחים למצוא אפילו שוטר אחד. הרחובות הריקים, השקט הזה, רק הדגישו את הניתוק בין התיירים הישראלים לבין העיר, שכאילו לא מודעת לאסון שהתחולל ברחובותיה.
ואז בא עוד עדות, הפעם של בן יהואש מראשון לציון, בחור צעיר שבא לראות משחק, חולם לחוות את החוויה. "אחרי המשחק, הלכנו למלון, חבר רצה לעשן סיגריה ואז הגיעו שלושה רכבים. פרקו מהם 12 אנשים, הם צעקו 'פרי פלסטיין', ואנחנו רצנו כמו משוגעים למלון".
חיפשתי תקווה, חיפשתי משהו שיתקן את התמונה. דיברתי עם שני מקומיים שהביעו זעזוע. "אני מתבייש במה שקרה", אמר לי פיטר, תושב אמסטרדם, "העיר שלנו היא מקום של סובלנות, של פתיחות, ואין לנו מקום לאלימות". אשה בשם מריאנה, סיפרה לי במסעדה מקומית שבה מבלים הצעירים, שהאלימות הזו אינה מאפיינת את אמסטרדם, "זה לא העיר שלנו. אנחנו מכבדים תיירים, מתנגדים לכל גילוי של פגיעה בזרים. אני מתנצלת בשמם".
בסופו של יום, או ליתר דיוק, הלילה, אני ישבתי בלובי של מלון מקומי, מדברת עם כמה אוהדים שהחליטו להישאר שם עד טיסתם בחזרה ולא לצאת מהחדר. עיניהם עייפות, סיפורי הפחד רק מתחזקים, וההבנה שאמסטרדם כבר לא תהיה אותו המקום שהם חלמו עליו, נשארת איתי.