ראש הממשלה בנימין נתניהו לא מסתפק רק במהלכים הצבאיים, אלא גם מתכונן ליום שאחרי. נתניהו מבין שהמלחמה בעזה ובצפון לא תסתיים בכיבוש שטח או הפסקת אש חגיגית; הוא יודע שהניצחון לא ייקבע בשדה הקרב אלא בנרטיב שיצליח לשווק לציבור. מי שישכיל להציג את עצמו כמי שהשיג את הניצחון – ינצח גם בזירה הציבורית.
איך יודעים שנתניהו כבר רואה את עצמו שם?
בשבועות האחרונים הוא מנסח נרטיב שמציב אותו במרכז כל הישג אפשרי. הוא מדבר ב"אני" כדי לוודא שהקרדיט ישב בדיוק איפה שהוא רוצה – אצלו. כך למשל, במבצע הביפרים, הוא מבהיר שלא הקשיב לבכירים שניסו לעצור אותו. מבחינת נתניהו, זה הוא נגד כולם, והקהל יבין מכאן את גודל הניצחון האישי שלו.
במקרה של יואב גלנט, הוא לא היסס לפטר את שר הביטחון, מהלך שהבהיר לכולם שאין מקום למתחרים בדרך לקרדיט. נתניהו לא מסתיר את זה – הוא רוצה את כל הקרדיט לעצמו, ודואג לפנות את הדרך משאר מי שעלול להפריע לו בדרך לתהילה.
כשהוא מדבר על המחבלים, הוא לא מסתפק רק בתיאור העובדות. הוא מקפיד להציג את מוחמד דף כאדריכל של רוע, כמי שהוביל את טבח שבעה באוקטובר. כל תיאור שלו רק מעצים את ההישג של נתניהו – הוא, שבכוחותיו האישיים, נלחם מול איום שלכאורה מסכן את כל העולם. בשפה חדה ומדויקת, נתניהו בונה דמות של מנהיג שניצח את הרוע בכוחותיו, ולא מתבייש להדגיש את זה.
מבחינת נתניהו, הציבור חייב להבין שמדובר במלחמה נגד טרור עולמי, לא רק במאבק מקומי. לכן, כל פעולה, כל תיאור וכל נאום – ממסגרים את האויבים ככאלו שמסכנים את כל האנושות, וישראל היא הקו הראשון בהגנה על הסדר העולמי. הנרטיב הזה חיוני לו, לא רק כדי לשמור על הלגיטימציה הציבורית אלא גם כדי להציב את עצמו כמי שיגן על ישראל ובעצם על העולם כולו.
הממד הדיפלומטי – כיפת הברזל המדינית
נתניהו לא עוצר בגבולות המדינה, לפחות לא בנרטיב שהוא בונה לעצמו. כדי להבטיח שהעולם יתמוך בו, הוא מדגיש את קיומו של מערך דיפלומטי נרחב עם "108 מוצבים ברחבי העולם", שמטרתו, לדבריו, למנוע כל החלטה שלילית כלפי ישראל. הוא מכנה את זה "כיפת הברזל המדינית" – כאילו כל השגרירויות והקשרים הדיפלומטיים הם מעין מערכת הגנה בלתי חדירה, שמאפשרת לצה"ל לפעול ללא כל הפרעה, ובאופן מפתיע גם בלעדי ביקורת.
במצב של לחימה מתמשכת, כאשר ארגוני הטרור מסתתרים באוכלוסיות אזרחיות, נתניהו מוודא שכל הציבור הישראלי – וגם הקהילה הבינלאומית – יאמינו שישראל היא זו שעומדת כמגן העולם בפני גל טרור עולמי. באמצעות הסיפור על המאמץ הדיפלומטי הבלתי מתפשר, הוא מצליח להציג את ישראל כבעלת הברית ההכרחית לכל מדינה שמבקשת לשמור על "הסדר העולמי".
כך נתניהו לא רק מסביר, אלא כמעט דורש שכולנו נבין שבלעדיו – ובלי המערך הדיפלומטי שהוא מוביל – כל העולם היה נופל לידי הטרור.
המשמעות של סטוריטלינג: איך נתניהו ממצב את עצמו כגיבור הסיפור
נתניהו משתמש בטכניקות סטוריטלינג כדי להבטיח שתודעת הציבור תתמקד בתרומתו. נתניהו מבין ש"יצירת מציאות חדשה" היא המפתח לסטוריטלינג יעיל – העובדות לבדן לא מעניינות, אלא איך מציגים אותן. דרך הנרטיב האישי והבינלאומי, נתניהו מייצר תמונה של ניצחון אישי ולאומי ומבסס את עצמו כמרכיב חיוני בהצלחת המאבק.
כשהוא מעצב את הנרטיב, נתניהו גם מבטיח שהמסר ברור: הוא לא רק מנהיג, אלא דמות הכרחית בהצלחת ישראל במאבק על קיומה. התמונה שהוא בונה מסמנת אותו כגיבור, ומעבירה לציבור את התחושה שבלעדיו, הניצחון לא היה אפשרי.
לסיכום, הקרב האמיתי של נתניהו הוא על התודעה
המלחמה בשדה הקרב אולי טרם הסתיימה, אבל מבחינת נתניהו, הקרב על התודעה כבר התחיל – ובגדול. כל נאום, כל הצהרה וכל מהלך מדיני מכוונים למטרה אחת: להבטיח שברגע האמת, הניצחון הזה ייזכר כניצחון שלו.