בשל האזעקות שאנחנו שומעים במשך המלחמה, בני בן ה־4 סובל מחרדות קשות. כבר כמה חודשים הוא לא מוכן להיות לבד, לישון לבד, ואפילו מסרב ללכת לשירותים לבד. הוא ממש הולך אחרינו לכל מקום, וזה לא רגיל. אנחנו מנסים לדובב אותו, אבל נראה שזה לא באמת עוזר. מה אפשר לעשות כדי להקל עליו בתקופה הזו?
“יש כמה דברים שאתם יכולים לעשות במקרה הזה. הראשון הוא לפנות לרופא, לספר לו שהילד סובל מחרדות, ולבקש שייתן לו משהו שיקל עליו ועל המערכת הנוירולוגית שלו. יכול להיות שהרופא יסכים, יכול להיות שהוא יגיד שזה לא הגיל ושזה יעבור, אבל שווה לנסות. בנוסף, חשוב לי להדגיש שפחד הוא לא דבר שאפשר להעביר באמצעות שיחה. לכן אני ממליצה שתפסיקו לדובב אותו".

"די לדובב ילדים ולשאול אותם למה או ממה הם פוחדים. זה ממש לא מעניין אם הוא פוחד כי סיפרו לו שחוטפים ילדים, או כי הוא שמע את היירוטים ופחד מהרעש. לתפיסתי, במקום לשאול אותו את זה, תשאלו אותו ‘מה אני יכול לעשות כדי שיעבור לך?’. בנוסף, אם הילד הולך אחריכם לכל מקום בבית, אני מציעה שכשאתה הולך להכין לעצמך כוס קפה, תגיד לו שהוא מוזמן לבוא איתך, ושאולי תכין גם לו משהו לשתות".

"כשאתה הולך לשירותים, אתה יכול להגיד לו שהוא מוזמן לבוא ולחכות לך ליד הדלת. הרעיון הוא שהילד גם ככה הולך אחריכם, אבל הגישה הזו מורידה את הלחץ ממנו ומצליחה להרגיע אותו. זכרו שהילד אפוף חרדה, בהלה ופחד – תצחקו המון, תקפצו המון, תפעילו את המערכת הפאראסימפתטית שלו, ותחזקו אותו בתקופה זו”.

בתי בת ה־4 היא ילדה ורבלית מאוד, ויש לה הרבה חברים וחברות בגן. לאחרונה נפתח חוג בגן שהיא חיכתה לו חודשים, אבל בכל פעם היא מסרבת ללכת. עשיתי בירור עם הגננת והיא אומרת שהיא לא רואה שום דבר חריג. אגב, לחוג אחר בגן היא דווקא הולכת בשמחה ובהתרגשות. ניסיתי לדבר איתה ולשאול מה קורה, אבל היא לא משתפת איתי פעולה ולא מספרת לי מה באמת עובר עליה. מה דעתך?
“אנחנו נמצאים בעידן של פטפטת נפוצה – ההורים מדברים ומדברים, ומצפים לשיתוף פעולה של הילדים, אבל הוא לא תמיד תואם את הגיל שלהם או את המצב. לכן, בתחילה אני רוצה שתזכרי שמדובר בילדה בת 4. כשהיא משתפת אותך בדברים, היא מספרת לך מה היה. היא אומרת, לדוגמה, ‘נועה הרביצה למיכל, ואז נאווה הגננת הפרידה’. הילדה מספרת אירוע, לא רגש. היא לא יודעת להגיד ‘הייתי מתוסכלת’".

"מי שצריך לתת שם לרגש הם ההורים ולא הילדים. הם צריכים לתת את הדוגמה. לצורך העניין, אם את הולכת לסופרמרקט, ואין חלב, את צריכה לחזור הביתה ולשתף מה קרה ואז להגיד ‘מתסכל שאין חלב’, וזהו. אחר כך לחזור מהעבודה ולהגיד, לדוגמה, ‘מישהו העליב אותי מאוד היום. ביקשתי משהו והוא לא נתן לי, וזה לא יפה מצידו’. וכאן את מסיימת את הסיפור".

"ככה הילדה לומדת לתת שם לתחושות שהיא חווה, ויום אחד היא גם תשתף אותך בדברים בעצמה, לפי מה שהיא למדה והפנימה מההתנהגות שלך. כשילדה לא רוצה ללכת למקום מסוים, יש שם משהו שגורם לה לא לרצות ללכת. ייתכן שהיא יודעת אותו ולא רוצה לספר לך כי אולי את תנסי ללחוץ עליה ללכת, או תנסי לפתור את הבעיה הזו עבורה, והיא לא רוצה בכך. יכול להיות שהיא פשוט מתביישת להגיד".

"לדעתי, כדאי שתבררי מה יש בחוג, מי מעביר אותו ולמה לחוג אחר היא רוצה ללכת, ולזה לא. אם החוג הזה משרת אותך כי, נניח, הוא חלק מהצהרון, אמרי לה שהיא צריכה ללכת כי את ואבא בעבודה, ולא תוכלו לבוא לקחת אותה מוקדם. תגידי לה שאם בכל זאת יש משהו שהיא לא אוהבת בחוג, אז שהיא תגיד לך מהו, ואולי את תצליחי לתקן את זה. עוד אפשרות היא שפשוט תגיעי למקום בלי שהילדה תראה אותך, ותרגלי".

"אני זוכרת שפעם ריגלתי באחד הגנים של הילדים שלי. הילדים מתנהגים אחרת כשאמא בסביבה וכשאמא לא שם, ויכול להיות שזה יעזור לך להבין ולקבל את התמונה המלאה. אם תראי שהכל בסדר, והיא תעמוד בסירובה ללכת לחוג, ויש לך אפשרות לא לשלוח אותה – אל תשלחי. לפעמים ילדים ממש רוצים משהו, אבל בסוף, גם אחרי חודשים, הם משנים את דעתם. ילדים משנים את דעתם בדיוק כמונו”.