כמה פעמים עמדתם במקלחת בביתכם, כשזרם המים ניתז אל ראשכם, ודמיינתם לעצמכם מריבה עם אדם מסוים? כמה פעמים חשבתם “איך לא אמרתי לו את זה?", או שהמחשבות התעלו מעל ההיגיון ופתאום שמעתם את עצמכם רבים איתו, ממש בקול רם, עד שמישהו מהעבר השני של הדלת דפק ושאל “הלו, הכל בסדר שם?".
כשיצאתם מהמקלחת אולי נרגעתם ושכחתם מאותה המריבה ההיא, שאף שהסתיימה זה מכבר, הקימה מושבות בתת־המודע שלכם ולא נותנת לכם מרגוע. גם לי הייתה אחת כזו, שניהלה אותי שנים, עד שהגיעה שואת אוקטובר ועכשיו עוד נקמה מנהלת אותי, ואחרי מה שעשו בשבוע שעבר לאוהדי מכבי ת"א, עוד נקמה הצטרפה לדירקטוריון הנקמות האישי והלאומי שלי, והשאלה היא מתי, אם בכלל, יהיה לזה סוף.
שוב אני מביטה על בתי ומשקשקת מהרגע שבו אכניס לה איזה גבר לחיים | מרסל מוסרי
13 חודשים של מלחמה - איך אפשר להמשיך ככה, כשאנחנו חבולים ועייפים?
הפעם לא הצלחתי לצפות בסרטונים ההם מאמסטרדם ובבני עמי, רובם בני גילי, שוכבים על מרצפות העיר הקרה, מגינים על ראשם ומסביבם שלוליות של דם. לא יכולתי לצפות באלו שרגע לפני כן היו בעזה או בלבנון, וסוף־סוף יצאו לאתנחתה קצרה בת כמה ימים, נזרקים אל תוך נהר האמסטל הקפוא ולא מורשים לצאת ממנו עד שיצעקו “פרי פלסטיין", לא יכולתי לשמוע את הקולות שלהם מתוך בתי המלון שעה שהברברים, תתי־האדם, המהגרים בלי השורשים, הערכים וההיסטוריה, מנסים לפרוץ, להיכנס ולהרוג. לא יכולתי, כי ידעתי שזה שוב יכניס אותי לחרדות וכל מה שאני מנסה לבנות אחרי שנת ההרס הזו שממאנת להסתיים, ייהרס שוב.
אבל הנקמה היא קולקטיבית. הרצון לחבוט בהם בחזרה, חזק יותר. הרצון לשלוח לשם את כל המוסד - גם אם זה לא ריאלי ואין לי שמץ של מושג איך הדברים האלו עובדים - בעבע בי, ואני מאמינה שגם בכם. כמובן שהיו פה כמה מבני עמי שביומיום שלהם הם גם מגיני־האויב, שוחרי השלום, נציגי הלחי השנייה, שכתבו בכל רשת חברתית “בפעם הבאה אל תתלשו דגלי פלסטין" או “בטוח שהתגריתם בהם לפני", אבל מהם נתעלם, מזלנו שהם מעטים וכל כך לא נספרים. בכל הרשתות החברתיות זרחו אותן האותיות והן מבקשות נקמה.
ובצדק.
ביום למחרת צפיתי באיזה סרטון ובו אנשים הולנדים, לא מהגרים ולא שחרחרים מזוקנים, עומדים יחד בקבוצה, שרים שירי הלל לפלסטין, ומוחאים כפיים למעשי הזוועה שהתרחשו ביום שלפני. ביניהם היו ילדים בהירי שיער, נשים, גברים, הולנדים טהורים. שמרתי לעצמי את הסרטון הזה, היחיד שבו הצלחתי לצפות, והעליתי אותו לאינסטגרם שלי. לפני כן הוספתי לו אפקט שצובע את הסרטון בשחור ובלבן. מי אמר 1939 ולא קיבל?
באמסטרדם רצו להשתיק את המקרה כמובן ולמזער נזקים בדמות שוטרים שצפו, חייכו ולא עשו כלום, או בדמות נהגי מוניות שחסמו את כל נתיבי הבריחה לישראלים והלשינו דרך הודעות טקסט לאן נוסעים הישראלים. אז עצרו שישים וכמה אנשים, התנצלו ו־24 שעות אחרי כן שחררו את כולם, אבל לא בלי עונש - הם קיבלו קנס כספי.
לעזאזל, איך הפרודיה לא נחנקת מעצמה?
יש משל יהודי על נקמה, שמעתי אותו פעם ותרתי באינטרנט עד שמצאתי אותו באתר “אגדה" בגרסה קצת אחרת.
איכר גוי הלך ביום השוק למכור עגל. בא אליו פריץ אחד והציק לו בדברים. שאל אותו הפריץ: “כמה תבקש עבור הכלב הקטן?". ענה האיכר: “הלא עגל הוא, ולא כלב".
חזר הפריץ ואמר כי כלב הוא זה, אך האיכר לא זז מדעתו. לבסוף תפס הפריץ את האיכר והכה אותו נמרצות: “עכשיו זכור! אם הפריץ אומר כי כלב הוא, אזי כלב הוא ולא עגל". שתק האיכר ולא ענה, אולם בלבו חשב כיצד יתנקם בפריץ רע הלב.
זמן לא רב עבר, והנה נשרף ארמונו של הפריץ. ידו של האיכר הייתה בשריפה, אולם נקמתו לא הייתה שלמה. האיכר ידע כי הפריץ מבקש אחר רב־בנאים כדי לבנות שוב את ארמונו, ומיד הגיע לפני הפריץ כשהוא מחופש לבנאי מומחה.
החל האיכר המחופש לחשב את כמות החומרים הנדרשת, ולבסוף הציע לפריץ כי ייצאו יחד אל היער, כדי למדוד את העצים המיועדים לכריתה. באו אל עץ גדול ביער. רחב היה העץ, והאיכר ביקש מן הפריץ שיעזור לו למדוד את עוביו. כך עמדו משני צדי העץ ופשטו ידיהם להקיף את הגזע. ברגע שבו מתח הפריץ את ידיו, תפס בהן האיכר המחופש, וקשר אותן בחבל מסביב לגזע העץ. הכה האיכר את הפריץ הקשור, כשהוא אומר באוזניו: “אם האיכר אומר שזה עגל, הרי זה עגל! כעת קיבלת את שיעורך הראשון, ועוד שניים נותרו לפניך". כך נותר הפריץ מוכה וכועס, כשהוא קשור אל גזע העץ.
לבסוף שחרר עובר אורח את הפריץ, והביאו לביתו כשהוא חולה וכואב. מיד הזמינו רופאים לרפא את האדון החשוב, והנה בא אל הבית רופא בלתי מוכר. היה זה האיכר, שבא למקום כשהוא מחופש לרופא נכבד. מבני הבית ביקש הרופא המדומה כי ימתינו מחוץ לחדר, ולא ייכנסו אפילו אם ישמעו כי החולה צועק מאוד, כי הטיפול כרוך בכאב רב. כשנותרו לבדם, נתן האיכר לפריץ את השיעור השני, הכה בו והזכיר: “אם האיכר אומר שזה עגל, הרי זה עגל. זהו השיעור השני ועוד שיעור אחד אלמדך".
חלפו ימים, והבריא הפריץ ממחלתו. אחרי ששבו כוחותיו, חיפש הפריץ את האיכר ולא מצאו. ביום השוק ארב הפריץ לאיכר במקום שבו נפגשו לראשונה, כשישב במרכבתו המפוארת. האיכר זיהה מיד את הפריץ שישב במרכבה, אולם זה לא זיהה את פניו של האיכר.
פנה האיכר אל חברו, שהיה רכוב על סוס מהיר: “הנה לך מטבע של 20, עכשיו עשה מה שאבקש. פנה אל האיש היושב במרכבה זו, ואמור לו כי אם האיכר אומר שזה עגל הרי זה עגל, ומיד רוץ ודהר בכל כוחך". כשאמר האיש את דבריו של האיכר לפריץ, חשב האדון כי זהו האיכר, ומיד ציווה על המשרת שיתיר את הסוס, וירדוף אחר האיכר החצוף. כשפתח המשרת במרדף אחר הסוס, נותר האדון לבדו בתוך המרכבה.
היה זה הזמן המתאים ביותר לשיעור השלישי. הכה האיכר את הפריץ מכות נאמנות ואמר: “כעת זכור כי אמת דיברתי", והוסיף, “היה זה עגל, ועגל אינו כלב כלל".
אני יודעת שאנחנו מותשים, עייפים, הלומים, ואני יודעת שזה לא בדנ"א הספרותי שלי לכתוב טורים לוחמניים כאלו, אבל אני יודעת כל כך שלמרות שבע החזיתות שבהן אנחנו נלחמים עכשיו, הנקמה הישראלית תבוא ותמצא את אלו שפשעו בכל סמטה, חלון אדום או קופי שופ באמסטרדם שהולכת ונכבשת גם היא.
וככל שיענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ.