למחרת ניצחונו הלא מפתיע (כך הסבירו לנו בדיעבד) של דונלד טראמפ, שיננה אמריקה מנטרה סטואית של השלמה. אנשים שדיברתי איתם, משפחה וחברים, אמרו - ללא שמץ של אמונה - שיהיה בסדר. שלא כצעקתה. מילים לחוד וצליל קולם לחוד; אנשים יקרים לליבי נשמעו כמי שעברו כריתת אונה. לא הבנתי כיצד הגיעו למקום הרגוע הזה, אואזיס פוליטי וקיומי במהלך יממה. בימים שקדמו לבחירות שקלו חלקם להימלט להרים ולהקים מיליציה שמאלנית חמושה בוורדים כדי לתקוע בקני הרובים של פלוגות הסער.
בעשרת הימים שחלפו מאז שהתקרה נפלה על אמריקה, קראתי כל דעה תחת השמש. פובליציסטים ירו לכל הכיוונים, מהמלצות לדמוקרטים כיצד להיערך כך שלא ינגבו איתם את הרצפה בסיבוב הבא וגם רציונליזציה מקוממת: טראמפ אכן נוקם, נוטר ומשוגע ככובען, אבל יותר משהוא רוצה לשלוט ולשאת בנטל המונח על כתפי נשיא, הוא רוצה לעשות כסף, לו ולאנשי שלומו. איזו טענה יכולה להיות באמריקה נגד מי שרוצה לעשות כסף. זה הקונספט כולו בקליפת אגוז. לשיחת הטלפון הראשונה שלו כנשיא נבחר עם ולדימיר זלנסקי מאוקראינה, הזמין טראמפ את אילון מאסק.
מי מאיתנו שאמריקה הייתה עבורם מחוז חפץ ובית חלק גדול מחייהם ולא חווים את האימה מקרוב, מתקשים להיפרד מהאתוס והחוויה האמריקאיים שהגדירו אותנו; את נטייתנו התרבותית, את בחירות האופנה שלנו, את אהבת השפה, את המרחבים הפתוחים והחירות לנוע בהם ממזרח למערב וחוזר חלילה. קראנו את ג'ק קרואק, שאמר: "אין קץ לעצב ולטירוף האמריקאי", ואת הנטר תומפסון שהכריז, הרבה לפני שהתאבד, על מותו של החלום האמריקאי. אנחנו הגרעין הקשה והעיקש שלא יניח לטראמפ לדרוך לנו על החלום, גם אם לא נשאר לנו ים של זמן ליהנות ממנו. אני רוצה שנכדי בן השנה יגדל באמריקה של צעירותי. אם זאת לא בקשה גדולה מדי.
עצב וטירוף מגדירים את המצב. זאת הפעם השנייה שאמריקה בחרה בטראמפ לנשיא; זה לא פחות מגילוי הרסני לגבי אופיה של אומה שהצבעתה הכריזה שהיא איננה האומה שאמורה הייתה להיות. אמריקה אינה היחידה שנטשה את חלום מייסדיה ועלתה על נתיב של אלימות הרסנית.
פולי טוינבי, פובליציסטית ב"גארדיאן", כתבה: "מעבר להיגיון, ללא הכרה, אומה שהייתה פעם מגדלור לעולם הדמוקרטי, בחרה במודע גזען מסוכן, דמגוג, פושע מורשע, חופן ערוות שניסה לחולל הפיכה, מפיץ קונספירציות סדרתי, מפלצת חסרת מעצורים, נרקיסיסט מושחת ללא תחתית. קליגולה, קומודוס, נרו...כך מתות ציוויליזציות: הן מתאבדות, לא נרצחות...הדיקטטור בעיני עצמו יכול לעשות ככל העולה על רוחו. הגאות תישא את הרעל אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי, תחזק את הימין האירופי, מנייג'ל פארג' לוויקטור אורבן, מחירט ווילדרס למארין לה פן".
נשיא שמכנה את אמריקה "פח הזבל של העולם" ומאיים להיפרע מיריביו הפוליטיים. הרטוריקה המסיתה והאלימה שלו בדבר מהגרים פולשים בהמוניהם. הפוזה המאצ'ואיסטית שלו נגד האישה שהתמודדה מולו והבטחתו נטולת הכיסוי לשפר את הכלכלה "מוכת האינפלציה", קנו אחיזה אצל הבוחרים. הם מחלו לו על חסרונותיו הטרגיים.
מסתבר שקארמה אינה כלבה. אפילו ברק אובמה, הנשיא והאינטלקט, אמר בתגובה על התוצאות ש"זאת איננה האפוקליפסה". אני אוהב את אובמה, אבל הפסקתי להקשיב לו. הוא יותר הוליווד היום מאשר מעורה בפרטי חייהם של האנשים הקטנים. הקדנציה הראשונה של טראמפ הייתה בעיניו חוויה קשה ששרדנו אותה. תמיד אלוף הדימויים, אמריקה בעיני אובמה הייתה ספינה מחוררת, שמים חודרים אליה, אבל עדיין חזקה מספיק כדי לצוף. קדנציה שנייה של טראמפ, רשם אובמה כהערת אזהרה, תהיה שונה לחלוטין.
יריביו של טראמפ, מי שצפו בו בחוסר אונים משתולל באמריקה כפיל פצוע בכפר בקתות בסיפור של ג'ורג' אורוול, לא הסתירו את רצונם לראות אותו משלם מחיר, משפטי ופוליטי, על ההרס שהמיט על הדמוקרטיה האמריקאית. טראמפ הוא הנשיא השני מאז גרובר קליבלנד, ששב לנשיאות פעם שנייה. הוא נישא על גבי פלטפורמת נקם ושילם. אין מועד ב' לקחת את איומיו ברצינות.
הדמוקרטים כהרגלם, ירו לעצמם ברגל, נעים מאמפתיה שבטית לג'ו ביידן, שהציל אותם ואת אמריקה, למסקנה הבלתי נמנעת שחייבה התנהגות ברוטלית, שהוא זקן ומבולבל מדי מכדי לנצח בבחירות. כאשר פרש ביידן מהמרוץ אחרי העימות המרסק עם טראמפ, זה היה מאוחר מדי למי שירשה אותו. למרות ארבע שנות סגנות לא אפקטיבית, להאריס לא היו זהות עצמאית או ציבור אוהדים־בוחרים להישען עליו. המפלגה אימצה אותה בהיעדר אופציה אחרת, ומשום שאף אחד לא היה במצב רוח לסתור את בחירתו של ביידן.
הייתה לה ועידה טובה בשיקגו, והיה עימות מנצח עם טראמפ, שטען כהרגלו שהרצפה עקומה; אבל כל ההישגים המובהקים האלה לא התחברו למועמדות אפקטיבית והשאירו אותה במקום שבו ביידן עזב: מנסה להמריא. הזמן שלקח לביידן לעשות את הדבר הנכון גזל מהאריס חודשים יקרים להתכונן ולהרים קמפיין אפקטיבי עם אג'נדה ברורה. תבוסתה הצורבת בפנסילבניה, שבה הייתה חייבת לנצח, טוענים רבים, נבעה מהחלטתה לוותר על המושל ג'וש שפירו כסגן, לטובת מושל מינסוטה טים וולז; אולי היה וולז מורה ומאמן פוטבול טוב, אבל לא מועמד כריזמטי מלהיב שהדליק מבערים אחוריים. הדימוי של השניים היה של מועמדת צעירה ודוד קשיש שבא לעזור. זאת תמיד טרגדיה פוליטית שמועמד בן 59 נתפס כישיש המפזר מעשיות חינוכיות.
בשנותיו מחוץ לבית הלבן, שעה שמחאתו על הנשיאות שנגנבה ממנו ניסרה באוזניים, גיבש טראמפ סביבו חבורת אידיאולוגים ימניים, פעילים נטולי אנושיות וחמלה כמו סטיב באנון וסטיב מילר, שיגנו עליו מפני החלטות שגויות כמו מינוי צוות חלש עם תכונות אנושיות. מי שטרחו להתעמק במדריך טראמפ לקדנציה שנייה הנקרא "פרויקט 2025", שטראמפ ממהר להתנער ממנו, מבינים שהקדנציה השנייה תהיה מסוכנת יותר, בעיקר משום שטראמפ למד כיצד להשיג את מבוקשו טוב יותר ולדרוס את מי שיעמדו בדרכו.
ב"ניו יורקר" השוו את הקדנציה לדור חדש ומשובט באופן שלוח רסן של דינוזאורים קטלניים הלומדים כיצד לצוד את טרפם. למשרות בממשל ימונו רק מי שנאמנותם הראשונה היא לטראמפ ולא לחוקה. מהבחינה הזאת לפחות, אין לטראמפ מי שיקרא אותו לסדר. הממשל שלו נראה כהגשמת חלום רטוב. הסנאט ובית הנבחרים עם רוב רפובליקני ובית משפט עליון ימני, הוכיחו כמה השתלם לטראמפ למנות שופטים שהם אומרי הן. זאת החבורה שהעניקה לו חסינות גורפת בכל מה שקשור לאחריותו לתביעה נגדו בעניין 6 בינואר.
בתיאטרליות הנובעת מאופיו ומהמגלומניה שלו, הודיע טראמפ שיפקיע יום אחד בתחילת הקדנציה כדי להשתגע: הוא יהיה דיקטטור ליום; גירוש המוני של מהגרים לא חוקיים; חנינה למורשעי 6 בינואר; איתור ו"חיסול" הגיס החמישי, כל אותם אנשים טובים ואמיצים שהעזו לצאת נגדו. בלי מישהו שיכבול את ידיו, מבטיח טראמפ להשתמש בצבא נגד הפגנות, והוא נאמן להבטחתו לבוא חשבון עם הגנרל מילי, הרמטכ"ל שהיה לו אומץ לעמוד בדרכו להחלטות גורליות ולספר עליהן לבוב וודוורד; טראמפ הבהיר שמילי אשם בבגידה שדינה הוצאה להורג. אף שזה לא מוקדם מדי לפאניקה, ספק אם אמריקה תניח לו להוציא את מילי להורג.
לסעיפי אמנת נאט"ו אין כל ערך מול נשיא שהכריז כי מבחינתו יכולה רוסיה לעשות מה שבא לה לחברות בברית האטלנטית. בלי לשאת בחלק הארי של התקציב, ייאלצו מדינות אירופה לשבור חשבונות חיסכון. טראמפ הבטיח לסיים את כל המלחמות בתוך 24 שעות, מה שאומר שאמריקה תמשוך את ידה מתמיכתה המסיבית באוקראינה ותשאיר אותה לרעבונו האימפריאליסטי של פוטין. באשר לכלכלה, התחייבותו להשית מכסים על סחורה מיובאת וגירוש מהגרים, לצד ויתור על תשלום מיסים לתעשיית ההייטק, שהתגייסה לתמוך בו בתקציבי עתק, לא תביא לשגשוג כלכלי אלא לסחרור אינפלציוני שיגרום לבוחריו להתגעגע לעליית המחירים בעידן ביידן שתרמה לבחירתו.
למחרת הבחירות, ב־6 בנובמבר, פרסמה ועדת העורכים של ה"ניו יורק טיימס", מאמר מערכת שכותרתו הייתה "בחירתה המסוכנת של אמריקה". הדעת נותנת שכאשר מיטב בעלי הדעה בעיתון מתכנסים להצביע לקוראיהם על הסכנות הטמונות במלכות טראמפ השנייה, הם יירקו אש וגופרית ויגלגלו סלעים מראש ההר. במקום זה כתבה הוועדה אזהרה מנומסת ומנומקת וניסתה לזגזג בין הכדורים והתאמצה להשתמש בשפה תקנית כדי לא להרגיז את הקיסר. זה היה כה אנמי ופרגמטי, שיצא לי עשן מהאוזניים:
"אבות האומה הכירו באפשרות שהבוחרים יבחרו יום אחד מנהיג טוטליטרי, ולכן הכניסו איזונים ובלמים בחוקה, כולל לשתי הרשויות האחרות, כדי למנוע מהנשיא לעבור על חוקים לטובתו האישית", כתבה הוועדה בטון מקדם פיהוק קורע לסתות. אמירה שהתעלמה מהעובדה שטראמפ נותר ללא גופי פיקוח כאלה. "חשוב מכל הוא הדיבר הראשון, זכותם של אזרחים להתקהל, לדבר ולמחות במילים נגד מעשיו של מנהיגם.
"תהיה הסיבה שהניעה את הבוחרים להחזיר את טראמפ אשר תהיה (ב'טיימס' ידעו היטב מה הטה את הבחירות לטובת הנשיא ה־45 וה־47 - ר"מ), כל האמריקאים אמורים להיות מודאגים מהקדנציה השנייה, שעדיפותה העליונה תהיה ריכוז כוח נטול בלמים. כל האמריקאים, ללא קשר להשתייכותם הפוליטית, חייבים להשגיח שהיסודות של הדמוקרטיה יגנו עליה מפני המתקפה שכבר החלה ורק תתגבר... כשהוא משתלט על האומה החזקה בעולם, מונע טראמפ רק על ידי תאוות כוח ושימור הסגידה לאישיות שבנה לעצמו...
אנחנו אומה ששרדה בעבר כורי היתוך עם האידיאלים שלה שלמים, מחושלים ומחודדים. מוסדות השלטון שלנו שנצרפו ב־250 שנים של מחלוקות, סערות, התנקשויות ומלחמות, החזיקו מעמד כאשר מר טראמפ תקף אותם לפני ארבע שנים. אמריקה יודעת כיצד להתמודד עם האינסטינקטים הנחותים ביותר שלו; היא עשתה כן פעם אחר פעם בימי הממשל הקודם".
זה היה מביך; כותב הנאומים של ישראל כ"ץ היה נשמע מסעיר יותר מוועדת העורכים של אחד העיתונים הנחשבים בעולם. והנה ברחה להם יבבה בכיינית שעברה דרך פילטרים מרככים. בעיקר משום שטראמפ נשבע להשמיד את "הטיימס", שבהיותם יהודים, זה גם מדיף ריח של אנטישמיות.
"חשוב לזכור שמר טראמפ אינו יכול להתמודד לקדנציה נוספת", ציינה הוועדה את המובן מאליו, "מהרגע שבו ייכנס לבית הלבן הוא ייחשב אפקטיבית כברווז צולע... באשר למפלגה הדמוקרטית, אין די בספסלים האחוריים של האופוזיציה. לקח להם זמן רב מדי להבין שהנשיא ביידן לא היה כשיר לקדנציה נוספת. זמן נוסף הושחת עד שהדמוקרטים הבינו שהאג'נדה הפרוגרסיבית שלהם הרגיזה את הבוחרים, כולל כמה מתומכיהם הנאמנים ביותר. הדמוקרטים אינם מצליחים כבר שלוש מערכות בחירות להסכים על מצע משכנע שיהדהד אצל הבוחר אחרי איבוד אמון בשתי המפלגות, שנדחק לתמוך במועמד הכאוס האפקטיבי יותר".
"כתוצאה מהבחירות תהיה אמריקה אומה שונה משהייתה", נכתב ב"אטלנטיק", אחד העיתונים היותר עצמאיים וחופשיים ממשיסה תאגידית באמריקה, "המאסה הקריטית של אמריקה לא מאסה בהתנהגותו, הרשעתו ומזגו המאוס של טראמפ, שכל אחד מהם בנפרד היה מטביע את מועמדותו של פוליטיקאי אחר. טראמפ וסגנו ג'יי. די. ואנס ינסו לשנות את הממשל הפדרלי למכונה נאמנה שמשרתת את האינטרסים של הנשיא והחבורה המקיפה אותו...
בני בריתו יעזרו לו לבנות משרד משפטים שלא ישרת את החוקה, ויתמקד בהטרדה ובהענשת יריביו. טראמפ דיבר בעבר על ה־FCC, הגוף המפקח על התקשורת ועל מס הכנסה, להעניש ערוצי טלוויזיה ועיתונים שביקרו אותו...האוויר באמריקה יהיה מזוהם. האוכל באמריקה יהיה מסוכן לבריאות ללא פיקוח. כתוצאה משינוי דרמטי בתרבות הבירוקרטית, חברות שקשורות בטראמפ ישגשגו בשעה שאמריקה תהפוך לבטוחה פחות לצרכנים, לעובדים ולילדים.
"פוליטיקאים לא ליברלים מסביב לעולם יאמצו את המודל האמריקאי החדש וינסו לחנוק את הדמוקרטיה. הם יעשו זאת ללא חשש מתגובה וביקורת מאמריקה. ניתן לצפות לרטוריקה אלימה במדינות הללו, אחרי שטראמפ נתן דוגמה שאפשר לומר דברים בוטים ומטורפים ועדיין להיבחר...צפויה רדיקליזציה של חלק מהמחנה המתנגד לטראמפ, כאשר יתבהר היקף הפגיעה בשינויי האקלים ומקרי ירי המוני בנשק חוקי. מנגד תתחולל הקצנה של מיליציות ימניות, ניאו־נאצים וכתות כמו Qanon, שייהנו מהזרקת אנרגיה. טראמפ ניצח על ידי העמקת השסע והשנאה בחברה האמריקאית, והוא ימשיך להרחיב את הקרע במהלך כהונתו השנייה. בהיסטוריה האמריקאית היו פרקים אפלים שבהם עשתה האומה את הדבר השגוי במהלך עשרות שנים. אולי אנחנו בעיצומה של תקופה כזאת".
בריאיון עם מרטי בארון, העורך המוכשר לשעבר של ה"וושינגטון פוסט" ו"הבוסטון גלוב", הוא העריך שרצונו של טראמפ למשוך את השטיח מתחת לגופי תקשורת רציניים שהעיקו עליו, יקבל תנופה בקדנציה השנייה. "טראמפ מרייר להזדמנות לתבוע עיתונאי שידליף מסמך מסווג", אמר בארון, אולי באמצעות שימוש בתקנה ישנה נגד ריגול שעונשים כבדים לצידה.
בארון מקווה שעורכי הדין של התקשורת עובדים על תוכניות חומש להדוף את ההסתערות. "ועד הכתבים למען חופש העיתונות" ירה כבר זיקוק מצוקה במסגרת גיוס תרומות: "לא נייפה את המצב" נכתב, "ממשל טראמפ הבא מהווה איום קיומי על חופש העיתונות". עדות ראשונה לפחד שמהלך טראמפ על המו"לים, הייתה החלטתו של ג'ף בזוס, הבעלים של ה"וושינגטון פוסט", למנוע מהעיתון להביע תמיכה בהאריס. הקדנציה תהיה ברית של מיליארדרים רודפי כסף ותאבי קיצוץ במיסים, ובזוס והאחרים החליטו להישאר הרחק מצידו האפל של טראמפ.
פולי טוינבי המשיכה לקלוע שלשות: "החיים בשמאל הם מסע ארוך ועצוב דרך תקוות גנוזות, אכזבות עמוקות והפסדים תכופים בבחירות. בוחרים ימשיכו להתעקש לקבל החלטות שגויות בקלפיות, פרברטיות, נטולות היגיון ונגד האינטרס שלהם. פעם בכמה זמן כל התבוסות הללו מתבהרות כאשר השמאל מנצח לעיתים". ואם הדברים אינם ברורים ואוניברסליים דיים, אמר הפסיכולוג והכלכלן דניאל כהנמן, שמחקרים מוכיחים שאלה בשמאל עצובים יותר משמעותית מאלה בימין.
"האם יהיה טוב יותר לוותר על החרדה, הייסורים והוויכוחים?", שאלה טוינבי באמירתה החזקה ביותר. "להניח לדברים להיות? לעסוק בגינון, לבשל ארוחות גורמה, לקרוא קלאסיקות ישנות, לשכוח מההיבט הציבורי השוכן מחוץ לקו האופק של עולמנו הקטן? כמובן שלא. אין כל דרך להסתתר מהטראמפיזם, רק אסקפיזם. חיים שאינם עומדים למבחן לא שווים את הזמן, אמר סוקרטס".
אני חולק על טוינבי. חיים על בריקדות נגד הזרם הפופוליסטי בעל הנטיות האלימות, אינם חיים. אלא אם הדברים מידרדרים למלחמת אחים, כמו זאת האמריקאית, שבה הייתה חובה להכניע את מדינות הדרום ולשחרר את העבדים. המחיר בחיי אדם היה בלתי נסבל. הנשיא נרצח. ובדיקה מדוקדקת מראה כי האידיאלים והשאיפות של הקונפדרציה לא מתו. הן חיות, בריאות ושלמות, בתוך המאהל של דונלד טראמפ.