זהו יום שישי הראשון מתוך ארבעה לשהותי בליסבון, והסטודנט שלי, אחרי חודשיים־פלוס מחוץ לבית ואחרי שלושה ימים שבהם לא חדלנו ממסעדות, ביקש שאכין ארוחת שישי ושאל אם מותר לו להזמין שני חברים.
זרמתי, אף שעליי להודות שכאשר חשבתי על חודש במדינה זרה (גם אם כבר די מוכרת), אחד הדברים שקסמו לי היה העובדה שלא אצטרך להקדיש חלק ניכר מסופי השבוע שלי, מחמישי אחר הצהריים ולמשך 30 השעות הבאות, לעמידה במטבח. נשאיר לרגע את הארוחה בצד ונדבר קצת על המסעדות.
המחירים בליסבון האמירו. לא רק מחירי הנדל”ן שמתחילים לצמצם את הפער מול תל אביב, אלא גם של הארוחות במסעדות. כבר עברו הזמנים שבהם יכול היה אדם לשבת במסעדה מקומית, לאכול כיד המלך ולצאת עם חשבון בגובה של הטיפ במסעדה תל־אביבית מצויה. מה שכן, חייבים לציין שהנהירה של תיירים לפורטוגל גרמה לא רק לעלייה במחיר, אלא גם בהיצע הקולינרי: כבר מזמן לא מדובר רק באוכל מקומי, שהפער בין איכותם הגבוהה של חומרי הגלם לרמת הבישול הנמוכה שלו זעק לשמיים, אלא גם במסעדות שף טרנדיות שצצות בליסבון חדשות לבקרים ומעלות את הרמה וגם את החשבון.
הנה דוגמה אחת: יש כאן מסעדת שף נהדרת ופצפונת שנקראת “סביצ’ה”, שבה מבשל שף פרואני ששמו קיקו אוכל נהדר ומפתיע בשילובים - לא רק של טכניקות בישול חדשות עם חומרי גלם מסורתיים, אלא בעיקר בשילובים בין אירופי־מסורתי לטרופי־אקזוטי. המסעדה מבוקשת עד כדי כך שאי אפשר להזמין אליה מקום.
ההמלצה שלהם היא להגיע, להמתין לשולחן ובינתיים ללגום פיסקו (תזקיק ענבים דרום־אמריקאי) סאוור באחד השולחנות שעל הרחוב (בפנים המסעדה יש רק ארבעה שולחנות ועוד פחות מעשרה מקומות ישיבה על הבר).
מחמת רגשותיהם של שומרי הכשרות, נדלג על הרכב המנות ונלך ישר לחשבון: ובכן, עבור ארוחה שכללה שני קוקטיילים, בקבוק יין ושתי כוסות של פורט – ועוד ארבע מנות, כולל קינוח, שילמנו את הסכום הגבוה ביותר שנדרשתי לשלם אי־פעם בפורטוגל – 900 שקל לזוג, שזה כבר מחיר “כמעט תל אביבי” עבור ארוחה בסדר גודל כזה.
אבל – וזה אבל גדול - זו באמת דוגמה קיצונית. ברוב המקומות, ארוחה זוגית של ארבע מנות, כולל בקבוק יין או שתי בירות, לא תעבור את ה־50 יורו, כלומר קצת יותר מ־200 שקל לזוג. גם זה המון בהשוואה לליסבון של לפני עשר שנים, אבל עדיין בין חצי לשליש ממחיר המקבילה התל־אביבית.
אצא לי השוקה
נמשיך בהכנות לארוחה: מאחר שהסטודנט ביקש רשות להזמין שני חברים מהלימודים, החלטתי להציג להם מופע של קיבוץ גלויות – ממרק העוף המפורסם (“דה ג’ואיש אנטיביוטיק”, אני אומר להם בחיוך) של יהדות אשכנז עד לדג בסגנון מרוקאי על קוסקוס. השכמתי קום ויצאתי אל השוק, כדי לסיים עם הקניות מהר לפני שיתמלא, רק כדי לגלות שהגעתי עוד לפני הבסטיונרים. כן, לפני עשר בבוקר הדבר היחיד שפתוח כאן בתי הקפה, מה שהוסיף לחשבון הקניות שלי עוד קפה ומאפה.
ארבעה כרעי עוף עלו לי 5 יורו, דג לוקוס שלם במשקל שני ק"ג הוסיף עוד 50 יורו לחשבון (לוקוס, או כמו שהוא נקרא כאן “גרופה”, עולה כ־25 יורו לק"ג, שזה המון במונחי פורטוגל - ועדיין, בדיקת אונליין שנועדה להשוות את המחיר לישראל העלתה שבארץ המחיר עומד כרגע על 235 שקל לק"ג. הרבה יותר מפי שניים). על הירקות שרכשתי, מירקות שורש למרק עד עגבניות וחסה לסלט, אני כמעט מתבייש לדבר: סל מלא בכל טוב עלה לי פחות מ־15 יורו.
אז נכון, היו גם השלמות בסופרמרקט, מלחם ועד תבלינים ושמן־זית, אבל כלל חומרי הגלם לארוחה שכללה: ברוסקטות של גבינה ועגבניות, סלט סלק, סלט ביצים, חצילים מטוגנים, סלט חצילים, סלט ירוק של חסה ועגבניות, מרק עוף עם ירקות, אורז עם שקדים, קוסקוס ולוקוס שהספיק לא רק לתבשיל ברוטב אדום חרפרף אלא גם למנה נוספת של דג וירקות שורש בתנור (כי הגזמתי לא רק עם הלוקוס אלא גם עם הירקות) עלו לי לא יותר מ־100 יורו, בכלל זה נכניס גם שני בקבוקי יין לבן מצוין מעמק הדוארו, שהוסיפו עוד 10 יורו לחשבון (יש גם במחצית הסכום).
אל תראו בדברים משום קריאה לעידוד הגירה, חלילה (בכל זאת הטור נכתב בתחילתו של שבוע שבא אחרי פרעות אמסטרדם), אבל יש כאן בהחלט תהייה: פורטוגל היא אולי לא “מדינת אי” כמו ישראל, אבל היא נמצאת בירכתי הצד המערבי של אירופה, עם נוף לאוקיינוס האטלנטי ממערב ולספרד במזרח. גם האקלים, בהכללה, די דומה לזה שלנו – אבל, ועזבו לרגע את העוף והדגים, למה מחיר של סל ירקות בה הוא בערך רבע ממחירו בישראל?.
וזה לא שהם לא יודעים לגבות “מחירי תל אביב” כשזה מוצדק (ע”ע מסעדת השף המבוקשת), אבל תמיד תהיה למי שמעדיף, מצורך או מבחירה, גם אופציה זולה יותר לאכול טוב, בריא ושווה לכל כיס. את השפיות הצרכנית החמקמקה הזאת נדמה שקצת איבדנו – ולא, זה ממש לא רק בגלל המלחמה שאינה נגמרת.