"אתה חולם על מקום אחר, יבשה מרוחקת, שם תמצא את השקט". כך פתחה חנה גולדברג את השיר “אמסטרדם", שכתבה לנוער שוליים בשנות ה־80. והיא לא בחרה במקרה בעיר ההולנדית כסמל לשקט ולמקום בריחה. כי בתודעה הישראלית, אמסטרדם היא הרבה יותר מעוד עיר אירופית גדולה. הפסטורליה של התעלות והסירות בלב העיר, יחד עם השימוש החופשי בסמים קלים והמתירנות הכללית הפכו את אמסטרדם לאתר שאתה מפנטז עליו בהקשר של רוגע ושקט נפשי, ולכן גם כיעד שאתה רוצה לחזור אליו שוב ושוב, כדי להסניף קצת מתחושת הנורמליות העזה הזאת. עבורי זו הייתה אחת הערים האהובות בעולם, וזה נכון להמון אנשים שאני מכיר.
וזו לא רק אמסטרדם, אלא הולנד עצמה. מדינה שלאורך שנים ארוכות נתפסה בתודעה שלנו כידידת אמת של ישראל. עד כדי כך שנבחרת הכדורגל הלאומית שלה ממש נוכסה בידי האוהד הישראלי הממוצע, והפכה לנבחרת השנייה שלו. ההפסד שלה בגמר מונדיאל 1974 למערב גרמניה נחשב בישראל כמעט לטראומה לאומית. ניסיון שכשל לנקום בגרמנים על זוועות השואה. אהבנו לראות בהולנד מדינה קטנה ואמיצה, המתמודדת בכישרון מול כל אימפריות הכדורגל של אירופה ויכולה להן. לא אשכח איך רגע לפני גמר היורו של 1988, בין הולנד וברה"מ, צרנו על מסגד בח'אן יונס שבו התבצר צעיר פלסטיני עם אקדח שגנב ממילואימניק. הימים היו ימי האינתיפאדה הראשונה, והתפתח בינינו דיאלוג (בעברית) שהיום היה נשמע מופרך. בין היתר, דיברנו על משחק הגמר העתידי והוא הצהיר על תמיכתו המוחלטת בברה"מ, כנגד הולנד “הציונית". כשחזרנו למאהל, מול הטלוויזיה, התחבקנו בגולים של ואן באסטן וחוליט כאילו שישראל זכתה בגביע.
על הרקע הזה, הפוגרום המתוכנן שנערך באוהדי מכבי ת"א באמסטרדם כואב שבעתיים. כי יש בו גם תחושה של בגידה. שבאמסטרדם יעשו לנו דבר כזה? באמסטרדם?
התשובה האינסטינקטיבית של מרבית הישראלים לתהייה הזאת היא - כבר לא מדובר באותה עיר. אמסטרדם שהכרנו נחטפה בידי המוני מהגרים מוסלמים. מה שניתן להגיד על מערב אירופה כולה, שחוקי הגירה מקילים שינו לחלוטין את הצביון שלה וגם את יחסה לישראל. יש בתפיסה הזאת הרבה מן האמת. עובדתית, מי שביצעו את הפוגרום באמסטרדם היו מוסלמים, ולא הולנדים “קלאסיים", וזה נכון למרבית המשתתפים בהפגנות האלימות ברחבי אירופה. הבעיה עם ההשקפה הזאת, מעבר לכך שהיא מכתימה כל מהגר מוסלמי באופן אוטומטי, היא בהסרת האחריות מהאירופים הוותיקים והלא מוסלמים. ונקודתית, מההולנדים ומתושבי אמסטרדם. אלה שבלא מעט אופנים מספקים מצע נוח לאנטישמיות המוסלמית העכשווית.
בעשורים האחרונים יותר ויותר מחקרים ניפצו את המיתוס של ההולנדים כאחד מהעמים היותר ידידותיים כלפי היהודים שלהם במהלך השואה. המחקרים האלה הצביעו על מקרים רבים של שיתופי פעולה בין הולנדים לנאצים, הלשנות בקנה מידה נרחב ובאופן כללי - אדישות רווחת ביחס לגורל היהודים, שלמעלה ממאה אלף מתוכם נרצחו. גם היחס האוהד של הולנד למדינת ישראל הצעירה הלך והתדרדר עם השנים, עד שבית משפט במדינה פסק במרץ האחרון שאין לספק לישראל חלקים חלופיים למטוסי F35 בגלל חשש לפשעי מלחמה. הממשל הנוכחי בהולנד אומנם התנגד להחלטה, וחיפש דרכים לעקוף אותה, אבל היא מבטאת הלכי רוח משמעותיים.
אחד ממועדוני הכדורגל החשובים בהולנד, פיינורד רוטרדם, ידוע בהתבטאויות אנטישמיות קשות של חלק מאוהדיו, כמו שירים בנוסח “חמאס חמאס, לזרוק את היהודים לגז". טענת ההגנה היא שהם רק מבקשים לעצבן את אוהדי אייאקס היריבה, הנתפסת כקבוצה “יהודית". נו באמת. שלא לדבר על משטרת הולנד, שאפשרה כבר לפני חודש לשוטרים שלא להשתתף בפעולות אבטחה של יהודים, שלהן הם “מתנגדים מוסרית". מה שכמובן הוכח באופן הכי מקומם בפוגרום האחרון.
רוצה לומר, התפיסה של המוסלמים הרעים שקלקלו לנו את אירופה הקלאסית והידידותית היא פשטנית במיוחד. כמובן שלא כל ההולנדים אנטישמים. אבל המראה של יהודי המוכה ברחובותיהם לא הדיר ולא מדיר שינה מעיני חלק גדול מהם.
על הסכין
באותו הקשר, המלך, ראש הממשלה ושר המשפטים של הולנד הביעו באופן פומבי גינויים חריפים לתקריות באמסטרדם, והגדירו אותן במפורש כאנטישמיות. מה שלא הפריע לתומכי שמאל ישראלים רבים לתלות את האשם בהתנהגות אוהדי מכבי ת"א. זו שנאה עצמית והכחשה מוחלטת של המציאות, שלא מסתדרת עם האידיאולוגיה.
כאמור, שום דבר לא מצדיק את הפוגרום, שגם תוכנן מראש. אבל לשבת באצטדיון אירופי מרכזי, במסגרת טורניר רשמי, ולשיר בקול “שיישרף לכם הכפר" זו גם גסות רוח, גם טיפשות ובעיקר - תחושת אדנות מופרכת לחלוטין. אוהדים שהתרגלו שבישראל מותר לבצע שירים גזעניים ואלימים בעליל, נותנים נשק בחינם לאויבים הכי גדולים שלנו.
"נשימה בוערת" היא סדרת דוקו חדשה של HBO, העוסקת בשני מנהיגי ה"קונדליני יוגה" בארה"ב שהפכו למנהלי אימפריות כלכליות של ממש, ואחרי מותם התבררו ממדי השחיתות וההתעללות שלהם. המיוחד בסדרה המעולה הזאת הוא שלא מדובר ב"כת" קלאסית, אלא בסוג של יוגה הנתפס כתמים ולגיטימי (ופועל גם בישראל).