מחלון הדירה שלי אני רואה גשר ישן שאני לא יודע איך קוראים לו, ומתחת לדירה שלי יש מכבסה קטנה עם אישה מבוגרת שמברכת אותי לשלום בכל פעם שאני נכנס או יוצא מהבניין: “בום דיה", “בואה טארדה", “בואה נויטה" וכך הלאה. אני כמעט מתפתה לפתח איתה שיחה, אבל חושש שמא תגיד משהו שלא אבין. 

עם נהג האובר, לעומת זאת, אני משוחרר יותר. כשאני עונה לברכת השלום שלו בפורטוגזית, הוא פותח בשטף שממנו אני מבין רק את המילים "טמפו" (זמן) ו"אקי" (כאן). אני מסביר לו שאני אומנם מדבר פורטוגזית (עאלק) אבל רק מעט ובטח שלא מהר: “פאלו פורטוגיש מאיס פוקו א נאו רפידו". הוא מביט בי בפליאה כאילו הייתי מינימום פול מקרטני ששואג בעברית: “לילה טוב, תל אביב" מול עשרות אלפים בפארק הירקון,

ומחמיא: “מעט ולא מהר, אבל טוב מאוד!", עד שכמעט בא לי לחבק אותו. ואולי הרצון הוא הדדי, שכן יש מעט מאוד דברים שהפורטוגלים מעריכים יותר מזרים שמנסים לדבר איתם בשפתם, אחרי שנים שבהן התביישו באנגלית הרצוצה עד לא קיימת שלהם.  אני נמצא פה רק כמה ימים, אבל מנסה לתרגל חיים שלמים במקום אחר, בנסיעה הארוכה ביותר שלי מאז שהעברתי כמה חודשים על אי ביוון, אי אז לפני 22 שנים. 

אלא ששם ביקשתי לבלוט, בעוד כאן אני מנסה להיטמע. באי הקטן בעלי העסקים הכירו אותי כמעט מיד, ואי אז במהלך אותו קיץ שהאיר להם פנים יותר מכל קודמיו, הם החליטו שאני הקמע וסירבו לקבל ממני תשלום. כך הפכתי מתייר לאתר תיירות קטן, שבעלי המסעדות והברים מפנים אליו תיירים אחרים כדי לחזות באיש שהגיע כל הדרך מארץ הקודש לכתוב ספר על האי הקטן שלהם. 

גם אז ניסיתי ללמוד את שפת המקום ונשארתי עם שלושה־ארבעה משפטים, שאחדים מהם, כמו: “סיגנומי, לוגריסמוס פרקאלו" (סלח לי, חשבון בבקשה), עוד נפלטים לי מדי פעם כשאני באתונה, אבל לא מרשימים אפילו את בת זוגי לארוחה. אולי כי אפילו אם תדבר 17 שפות, הרי שאין דרך טובה להרוס את תדמיתך בעיני אישה מאשר להתחתן איתה.

אבל עם הפורטוגלים אני עוד בשלב שבו הדייטים מלאי תשוקה, לפחות מצדי. את הקניות אני עושה בסופר של “הביוקר", בקניון שמתחת לבית. בסך הכל חצי קילומטר ממני, אבל מכיוון שלא תמצא בליסבון אפילו 100 מטרים רצופים בלי עלייה או ירידה, אני מתנשף אחרי מסע כזה כאילו עשיתי בדיקת לב במאמץ. כן, אפילו עולם הדימויים שלי הוא כבר לא צעיר. 

הגיל מעסיק אותי מאוד. לא רק מפני שממש מחר יחול יום הולדתי ה־55, מה שאומר שאפילו אם אמות היום (עכשיו רק צהריים), אוכל להיחשב רק “צעיר יחסית" - אני מרגיש את שנותיי בעיקר כי פתאום יש לי גוף.

זה לא שלפני כן ריחפתי כפרפר ועקצתי כדבורה, ובכל זאת: טיפוס בעלייה עם תיק הקניות ביד מוביל לחולצה רטובה מזיעה. נכון שזה גם משום שאני שמן, אבל הן גם כשגרתי באי היווני ההוא לא הייתי שדוף ובכל זאת טיפסתי בכל לילה משהו כמו 170 מדרגות אבן מהפאב לדירה. כלומר, ההבדל העיקרי הוא שאז הייתי בן פחות מ־34.

אם הקניות הראשונות הוקדשו למצרכי מזון בסיסיים: חלב, ביצים, לחם ועוד, הרי שהקנייה היום היא כבר ממש של מקומי: אבקת כביסה, טבליות למדיח, נייר מגבת ועוד. “תמשיך להתאקלם ככה", אני חושב לעצמי, “תוך חצי שנה אתה מתחיל למכור לתיירים פה צלחות מחרסינה מאוירת".

“אבא, כולם פה חושבים שאתה המרצה החדש", אומר לי זה שעושה כאן סמסטר. הוא מציג לי בגאווה את הפקולטה לאומנות יפה: הקפיטריה, החלל שבו מוצגות תערוכות מתחלפות, חדר הפיסול - ואני שמח שהוא מאושר, אבל לא יכול שלא לשים לב כמה כולם מסביב צעירים, אפילו ביחס אליו. ככה זה כשהולכים לאוניברסיטה בגיל 18, בלי לשים בצד שלוש שנים מהחיים לתפארת מדינת ישראל. 

את הקונפליקט הזה, למשל, עוד לא פתרתי: את חוסר היכולת לגשר על הפער בין כמה שאני אוהב את המדינה שבה גדלתי לבין כמה שאני כועס עליה. אומנם הדברים נכתבים לאחר הלינץ' באוהדי מכבי תל אביב באמסטרדם, שגרם ללא מעט אנשים תחושות של “אין מקום אחר", ועדיין, אני ממש לא בטוח. 

אולי משום כך אני מעדיף להתרכז במה שאני הכי בטוח בו, למשל הפגישה איתו, שהייתה אחד הדברים המרגשים שקרו לי לאחרונה. הוא חיכה לי על הבר, וכשנכנסתי צעק “אבא", כמו ילד שחיכה שייקחו אותו מהגן וחיבק אותי חזק כל כך במשך דקה ארוכה עד שכל יושבי הבר נעצו בנו עיניים. אני מתבונן בו בעיניים נוצצות וחושב שאולי בכל זאת עשיתי כמה דברים טובים במהלך 55 שנותיי.