לפעמים נראה שמלחמה היא שעתם היפה של נוכלים - קטנים כגדולים. ויקטור לוסטיג, למשל, מכר אחרי מלחמת העולם הראשונה לסוחרי גרוטאות את מגדל אייפל לאחר ששכנע אותם שקיבל אישור מהממשלה למכור את המתכת של המגדל. 

בהיותנו עם סתגלן שבחלקו מיד יודע לזהות הזדמנויות, כבר בשבוע השני למלחמה קצין משטרה בכיר סיפר לי על ביזת כלי רכב של לוחמי מילואים שהשאירו את המכונית ליד אזורי כינוס. שמעתי על מתחזים למפונים ועל ביזה של בתי מפונים וגם על אחד שגנב מאג מיחידת מילואים והחזיר כשנתפס. מאז הצטברו עוד ועוד מעשי נוכלות - מבית ומחוץ. את חלקם אפשר לראות בשידור חי בערוץ הכנסת, חלקם קורים מתחת לרדאר, וכך קורה שעל כל דבר יפה וטוב שהצמיחה התקופה הארורה הזאת צץ גם דבר שהוא ההפך הגמור.  

כרטיסי אשראי  (צילום: רויטרס)
כרטיסי אשראי (צילום: רויטרס)

העוקץ הניגרי, שראשיתו במה שנדמה כקרן שפע של מליאן שנזכר שאני אחייניתו לפני שהשיב את נשמתו לבורא - ממשיך בסחיטה, התחזות לבנקים ולחברות אשראי, גיוס כספים לחולים מדומים ועוד. 

טורי השבועי מוקדש הפעם כשירות לציבור למעשי נוכלות שהמשותף להם הוא התחזות לעסק עברי מקומי שנקלע למצוקה בעקבות המלחמה ונמצא על סיפה של פשיטת רגל. מאחורי הפרסומים קורעי הלב מסתתרות חנויות אינטרנטיות שמושבן בסין, בהודו, בארצות הברית ואפילו בשוודיה. בחלק מהפרסומים הכתובות מובילות לרשת של הונאות שמושבה בהונג קונג. אלו נוכלויות קטנות ומעצבנות, שבאות על חשבון עסקים אמיתיים שנקלעו לצרה גדולה. 

קל למדי להבין מדוע דווקא דפוס זה כה משגשג: פשיטת רגל או סגירת עסק משפחתי מקומי הן עניין עצוב מאוד, שפונה אל החדרים החשופים של הלב, אבל יש מן הנחמה בידיעה שיש דרך להירתם לעזרה. זה נהנה וזה לא חסר: אפשר לקנות מוצרים מהעסק במחיר הוגן, ליהנות מיצירה עברית ולעזור לבעליו לסגור את השער בכבוד. 

חלק גדול מהמוצרים שהצלחתי לאתר, מקורם באתרים סיניים סוג ת', והביקורות על מוצרים מסוימים הן: “הזמנתי תיק משובח וקיבלתי נייר טואלט". לאחרונה שמתי לב לשכלול: הנוכלים כבר יודעים לנבא את ההתנגדויות שיעלו ולנטרלן. למשל, שאלה כמו: “איפה החנות שלכם נמצאת?" תיענה בתשובה בסגנון “נאלצנו לסגור את החנות הפיזית ונשארנו רק עם המחסנים". 

אחד המתחזים מספר שעזב את חנותו הפיזית אחרי 25 שנה, אבל ככל שהפכתי והפכתי, לא מצאתי עדות לקיומה. גם להשיג את העסקים האלה בטלפון בלתי אפשרי. הם מודיעים על זמינות 24/7 בכתובת הדוא"ל שלהם, אבל בדרך כלל אין כל דרך להגיע אל שירות הלקוחות.

הרשתות החברתיות הביאו לשגשוג של השיטה, ולפרסומים שמבשרים בעצב על תום עידן יש מבנה קבוע למדי. קודם כל, שם העסק. בדרך כלל שם עברי אותנטי שמוצמד אליו טקסט באנגלית לניחוח קוסמופוליטי. “משה ומרים, Ofnat-Levi", “צדק Tel Aviv", “זוהרה JLM", “מזרחי IL". אחרי שהרגשנו בבית, תבוא הודעה על סגירת העסק או צמצום פעילות, לעיתים לאחר שנות פעילות רבות מסיבה רגשית או אישית בצירוף אימוג'י מנוזל או לב שבור.

הסיבות הן בדרך כלל שינוי במצב הבריאותי, עייפות, ענייני משפחה או תחרות קשה שניצבת בפני עסקים משפחתיים קטנים שהוקמו מתוך אהבה ותשוקה ולא במטרה להרוויח כסף גדול.  

גם הניסוחים נראים ככאלה שנקנו באלי אקספרס: "אנחנו מתמודדים עם בעיות בריאותיות לאחר שמשום שהתבגרנו", "לצערנו, לאחר 15 שנים אנחנו צריכים להפסיק אחר החלטה קשה, אנחנו לצערנו מפסיקים את חנות האופנה שלנו...", “לא היו מספיק לקוחות בחנות הפיזית שלנו והפסדנו כסף במשך חודשים", “גם אני לאחרונה הפכתי לסבתא ואני רוצה לבלות יותר זמן עם נכדיי. היה לנו זמן קשה, אבל כשאני מסתכלת אחורה, זו הייתה מסע מאוד יפה!", “אנחנו זהבי תכשיטים. אנחנו מייצרים תכשיטים עמידים במים בהשראת הים שכבר לא תצטרכי להסיר". זו כמובן הקלה, כי מי רוצה להסיר ים.

כשהרגש כבר בשל, אותם מתחזים מציינים את החוויות והקשרים שצברו עם לקוחותיהם לאורך השנים, תוך הבעת הערכה לתמיכה ולנאמנות. כך יוצרים תחושת קהילה פיקטיבית וקרובה שנבנתה סביב מותג לא קיים. עכשיו הגענו להנעה לפעולה: הנחות משמעותיות והזדמנות אחרונה לקנייה לפני שהמוצרים האיכותיים והייחודיים ייעלמו, או בנוסח המקורי של אחד העסקים המומצאים: “זו הזדמנות ייחודית בשבילכם לקנות את הפריטים שלנו לפני שהם אזלו לעד". כולם כמובן טוענים לאיכות גבוהה של המוצרים ומסבירים כיצד יוצרו בקפידה בבית העסק הקטן המשפחתי.

ומה עם הבוזזים הגדולים באמת? מכיוון שסוף גנב לתלייה, גם אם לא בכיכר העיר כשרגליו משתלשלות מעץ וגם אם זה לוקח זמן, אני משאירה למערכת האכיפה והמשפט את הזכות לטפל בהם, בתקווה שגם זה יבוא. 