ישנתי כשיצחק רבין נורה בכיכר מלכי ישראל. ילדות בנות 9 ישנות בשעה כזאת. כמה שעות קודם לכן בבוקר אותה השבת התמלאה הבטן שלי פרפרים. יצאתי לדייט הראשון בחיי. קראו לו יוני, ואמא שלו לקחה אותנו לסרט ברב־חן דיזנגוף. חלקנו פופקורן, התרגשתי בטירוף, הרגשתי בוגרת.
למחרת בבוקר אח שלי עדכן אותי שרבין נרצח. לא ידעתי מה זה רצח. אני זוכרת את התדהמה על פניהם של הוריי, ששוכפלה כשהגעתי לבית הספר והבטתי בפרצופם של המורים. המורה ביקשה שנצייר. שרבטתי קבר, ראש הממשלה רבין מחייך בתוכו, ומעליו ציירתי בענק את לאה, אשתו, בשיער שחור ופרוע, מתייפחת.
בהלוויה, שבה צפיתי בטלוויזיה, בלטה לי יותר מכולם נועה בת ה־18, הנכדה של רבין. מנומשת כמו סבא שלה, נואמת ברגש על הפודיום. אני זוכרת את הכאב האמיתי שיצא מתוכה, את העיניים היפות שלה שנמלאו בדמעות וגם משפט אחד שלה, שלא יצא לי מהראש: "תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על השלום.
אני רוצה לדבר על סבא שלי". פשוט, מדויק, נוגע ללב. מה בעצם הציעה נועה למנהיגים שישבו בשורה הראשונה ודיברו בתורם במילים גבוהות מדי שלא הבנתי: עזבו אותי מפוליטיקה, בואו נכאב על סבא שלי, האדם, ועל הטרגדיה הנוראית שקרתה. השבוע (תאריך עברי) מתחת לרדאר, מלאו 29 שנים ליום הנורא שבו נרצח ראש ממשלה בישראל. סמל שלטון שחוסל בגלל פוליטיקה, מנהיג שלא כולם הסכימו איתו, אבל היה הנבחר שקיבל את ההחלטות עבור עתיד המדינה ואזרחיה. זה היה אירוע מחריד, טראומטי. אסור בשום אופן שיחזור על עצמו. יש לבעוט מתוכנו גורמים קיצוניים, אלימים, מוטרפים.
בתוך רוחות המלחמה של השנה האחרונה ביקשה משפחת רבין לא לקיים כמקובל את הטקס הממלכתי לזכרו. במקום זאת התקיים טקס צנוע בכנסת. יש מי שראו בהחלטה אצילות נפש, ויש מי שחשבו שהמדינה, עם כל הכבוד למשפחה, היא מעל הכל. אני נמנית עם הקבוצה השנייה. מתנצלת שאומרת את זה בקול רם. בעצם, לא.
במשך שנים ארוכות מדי הפכו הטקסים לזכרו של ראש הממשלה לאירועים של קללות ונאצות. במקום להשתמש בלקחי הטרגדיה הנוראה כדי לגנות את הקיצוניים, מדי שנה מצא את עצמו מחנה שלם מותקף. רצח רבין, צריך לזכור, הוא לא אירוע של שמאל או ימין. זו טראומה של מדינה שלמה שבה נרצח ראש ממשלה, בין היתר בגלל הסתה פראית שהשתוללה ברחובות, בשלטים ובאמרות חסרות אחריות. דומה מאוד להסתה מכל הצדדים ומכל הכיוונים שקורית עכשיו ברשתות החברתיות בדגש על X (לשעבר טוויטר), במת ההסתה המרכזית של העת האחרונה.
השנה, דווקא לנוכח המלחמה המתמשכת וזרעי הקיטוב שנובטים ומאיימים שוב לכלותנו, נוצרה הזדמנות אדירה לנצל את יום השנה לרצח רבין כדי לשנות דיסקט. להתאים את התכנים למען אחדות ולכידות. למשל, לקיים את האירוע הזכור לטובה של "שרים בכיכר רבין" ולהופכו למפגן אחדות וקירוב לבבות. עם שמאלנים, ימניים, חילונים ודתיים. אבל כל זה לא קרה. החליטו לזרום עם רצון המשפחה. לפעמים הרגש גובר על השכל. חבל.
אפקט טראמפ
באמריקה, כשילד רוצה לפגוש חבר, ההורים מתאמים פליי־דייט. במקום הספונטניות הישראלית (שכמו כל דבר מנסה בשנים האחרונות לחקות את אמריקה ומתקלקלת), ההורים פותחים יומנים, מוודאים שזה מתאים לשני הצדדים, ומתכננים בקפידה מספיק זמן מראש מתי הילדים יוכלו להגשים חלום, ולהעביר אחר צהריים ביחד.
המלחמה המוזרה שלנו עם איראן מזכירה לי פליי־דייט. הכל מתוכנן: מודיעים מראש על התקיפה, מודיעים מראש על התגובה, מעדכנים דרך מתווכים את יעדי התקיפה, וגם לאזרחים יש מספיק זמן להתכונן: לקפוץ לסופר, למרוח לק על הציפורניים ולרדת בשמונה בערב למקלט.
הרהרתי בכך כשהשבוע דיווח המודיעין הגלוי שלנו, כלומר התקשורת האמריקאית, שעל פי מקורות איראניים "טהרן החליטה לדחות את התקיפה המתוכננת (כמובן, מתוכננת - דר"א) נגד ישראל". הטעיה? אולי. אפשרות סבירה יותר: הם מפחדים. מה השתנה? למה ראש השטן נוצר לפתע את הנשק? התשובה מבלה כעת שבועות אחרונים באחוזה יוקרתית בפלורידה, ולראשה בלורית בלונדינית מדי לגילה.
כי בזמן שדונלד טראמפ מארגן לעצמו כוורת שנראית כמו העתק אמריקאי של מועצת יש"ע, העולם מארגן מחדש את המקלטים לקראת כניסתו הצפויה לבית הלבן ב־20 בינואר. טראמפ הוא כידוע קצת משוגע, וממשוגעים, יודעים כולם – מפוטין ברוסיה ועד אויבינו המשוקצים במזרח התיכון – צריך להיזהר.
מדהים בכל פעם מחדש לגלות את עוצמתו של הנשיא הנבחר. פתאום היריבים הכי מרים ואכזריים שלנו מבינים שאם יתעסקו איתנו, יתעסקו איתו. הם יודעים שאל הבית הלבן מגיע נשיא שאולי יכול לפלוט בחוסר דיפלומטיות טראמפית "Fuck Bibi", אבל ממש לא כדאי להדליק אותו נגד ישראל, כי הוא, בדיפלומטיה ייחודית לו – ירי פגזים וכל נשק אמריקאי אחר – פשוט ייתן להם בראש.
האסלאם הקיצוני מבין כוח, מדבר כוח, ומכבד כוח. ג'ו ביידן אולי היה ציוני נלהב, כפי שדואגים מצדדיו לציין בכל הזדמנות, אבל המוסלמים הקיצונים ראו בו נשיא חלש, חולה, שמתנכר לראש הממשלה שלנו. ההפך מגב חזק. אז היידה, טראמפ! המשך למלא את הכוורת שלך באמריקאים עטופים בדגל ישראל, והבהל את אויבינו המקוללים.
!Make Israel great again
שובו הביתה בשלום
האזעקות השבוע הציפו אצלי רגעי עבר, כשהוריי הצמידו סלוטייפ לקורות ולמשקוף דלת הבית שלנו. אני יכולה עוד ממש לשמוע את רעש התלישה של הנייר הדביק, מעשה שבדיעבד נראה לי מוזר. הייתי אז בת 4 וחצי, ומלחמת המפרץ הפכה לאחד מאירועי הילדות הצרובים בי עד היום.
אני זוכרת את אמא שלי מעירה אותי באמצע הלילה, כשבחוץ אזעקות, אומרת בעיניים טובות שצריך לקום "כי משחקים במלחמה". אני משיבה לה ש"נשחק במלחמה מחר", והיא מחזירה חיוך. ואז הייתי חובשת את מסיכת האב"כ, שבתוכה הרגשתי כמו פיל קטן עם צינור ארוך (ומדליק לטעמי) שיצא מהמסיכה ודמה בעיניי אז לחדק.
אחי הגדול אמר לי אז בידענות ש"הטובים תמיד מנצחים בסוף" (היום כבר עודכנה ההבטחה: "הטובים תמיד מנצחים בסוף – אם הם יותר חזקים"), אבל את העידוד האמיתי שאבנו מסוללת טילי הפטריוט, כיפת הברזל של אז, שהוצבה 50 מטרים מביתי ותופעלה בידי חיילים אמריקאים במדי הסוואה.
כך, במקום ג'ימבורי מפונפן של היום, העברנו שבתות על הדיונות ליד משגרי הטילים. הרגשתי לא פחות חשובה מהרמטכ"ל. את דאגותיי הרגיעו כשהבטיחו לי שהחיילים שומרים עלינו. האמנתי בכך בכל ליבי.
כמעט 34 שנים חלפו, וזה לא השתנה. אני מאמינה עד היום בחיילים שלנו שם בעזה, בלבנון ובכל מקום שבו הם שומרים עלינו. ומכם, לוחמי ישראל שבחזיתות, אני מבקשת: שמרו על עצמכם, תנצחו, ותשובו מהר הביתה אל ההורים שלכם, אל הנשים שלכם ואל הילדים שכל כך מתגעגעים אליכם.
תודה לכם! אני מתפללת לשלומכם. בזכותכם אנחנו נושמים את האוויר של המדינה היקרה שלנו.