"תגיד משהו אופטימי". כבר חודשים שאני שומע את המשפט הזה בכל יום, בכל מקום. "תגיד שיהיה טוב". רובו השפוי של עם ישראל מיואש. ברוב השפוי אני לא מכליל את אלה שמאמינים ש־7 באוקטובר היה התגשמות של נס, ושכמעט 1,800 חללים ונרצחים הם עבורם אתחלתא דגאולה.
הייאוש הזה משתקף בסקרים, ברחוב, ב"ליל גלנט 2" שלא היה, ובממדים (המייאשים כשלעצמם) של העזיבה מהארץ. הוא גם מקהה את החושים. הכל נתפס כגזירת גורל, שיש להרכין מולה ראש ולקבל את הדין של לקום מדי בוקר לרצף של חדשות רעות.
בסופו של שבוע עצוב, שבו נגדעו באיבם כל כך הרבה חיים צעירים, קשה לדבר על אופטימיות, אבל אני ארהיב עוז ואנסה: אחרי יותר משנה של מלחמה איומה, נפתח מול ישראל כר נרחב של הזדמנויות לבצר את ביטחונה ואת עתידה באזור לשנים קדימה. השילוב של ההישגים המופלאים שהביאו צה"ל וקהיליית המודיעין במלחמה, יחד עם ממשל אמריקאי חדש שנראה כמו נבחרת החלומות של ישראל, מעניק לנו סולם לטפס מהתהום של 7 באוקטובר למעמד אזורי חדש.
הקוץ באליה הזאת הוא שההזדמנויות האלה ימומשו רק אם ישרתו את מטרות־העל של המנהיג העליון: שימור הקואליציה, דחיית המשפט הפלילי ובלימת כל ניסיון לחקירה אמיתית בשאלה איך הגענו לאסון 7 באוקטובר. כל המטרות האלה דורשות שנמשיך בלחימה מתמדת עד נצחית, שאותה ממשיך ראש הממשלה לשווק (בכישרון רב), ויש רבים מדי שעדיין משתכנעים. זה אכן מייאש.
אסטרטגית, צה"ל השיג כמעט את כל מטרות המלחמה, חלקן מעל ומעבר למצופה, אבל ההכרה בהשגת המטרות הצבאיות תדרוש מהדרג המדיני להשיג את המטרות המדיניות: הצלת החטופים, יצירת אלטרנטיבה לשלטון חמאס בעזה והסדרה בלבנון. כל אלה אינם משתלבים עם מטרות־העל האישיות של נתניהו, והוא גוזר עלינו המשך דשדוש ודימום מתמיד. צה"ל החבול והמאוים יותר מבית מאשר מחוץ - מרכין גם הוא ראש ומקבל את רוע הגזירה.
לפני כמה שבועות הצהיר צה"ל באופן ברור כי רוב מטרות התמרון בלבנון הושגו וכי תשתיות חיזבאללה הסמוכות לגבול הושמדו. השבוע נגרר הצבא להרחבת התמרון אל קו הכפרים השני, במרחק של יותר משלושה ק"מ מהגבול, וזה כבר עולה לנו במחיר כבד.
בקו הכפרים הראשון היו תשתיות של כוח רדואן לשהייה וליציאה למתקפה קרקעית על הגליל – אלה הושמדו. הנימוק להרחבת התמרון השבוע הוא שבקו הכפרים השני יש משגרי רקטות וטילי נ"ט שמאיימים על יישובי הצפון. אבל אחרי קו הכפרים השני יש גם קו שלישי ורביעי. גם מהבופור יש אפשרות לירות בכינון ישיר לעבר מטולה. האם זה אומר שנמשיך להתקדם ונכבוש גם את הבופור?
לאט אנחנו נשאבים למלחמת התשה אינסופית בלבנון. יש כ־200 כפרים שיעיים בדרום לבנון, ובכולם יש תשתיות של חיזבאללה. האם ישראל מעוניינת לכבוש את כולם? האם המחיר של כיבוש הכפרים האלה שווה את ההישג, כאשר מהעיר צור ניתן להמטיר רקטות על חיפה, ומנבטיה על צפת? בפעם הקודמת שנשאבנו ככה ללבנון לקח לנו 18 שנה לצאת משם.
המגעים להסדרה בצפון דווקא נראים אופטימיים, גם אם שר הביטחון החדש לא עודכן עליהם. הנשיא הנבחר טראמפ נתן את ברכתו, הנשיא המכהן ביידן נרתם, ואפילו הרוסים שולחים איתות חיובי. זה הזמן להשלים פגיעה במטרות אסטרטגיות בביירות ובבקאע. עוד כפר בדרום לבנון או פחות כפר כבר לא ישנו את התמונה.
אחרי עוד הצהרה מביכה של השר ישראל כ"ץ חשוב להבהיר: השמדת כוחו הצבאי של חיזבאללה או פירוק כלל הנשק שלו אינם במטרות המלחמה של ישראל. שלא כמו את חמאס, את כוחו הצבאי של חיזבאללה לא נוכל להשמיד כליל במלחמה הזאת. זה ידרוש כיבוש של ביירות ושל בקעת הלבנון. חיזבאללה ימשיך להתקיים גם אחרי המלחמה.
אבל חיזבאללה של נובמבר 2024 הוא ארגון ש־2,500 מאנשיו נהרגו, כ־7,000 נפצעו, ועוד אלפים ערקו ממנו כי לא התחשק להם להיות מטרה לתקיפה של חיל האוויר. ביחסי הכוחות הפנימיים בלבנון חיזבאללה כבר איננו הכוח הצבאי החזק במדינה. מספרית, הפלנגות הנוצריות כבר מתקרבות אליו בכוחן, בוודאי אם יחברו לצבא לבנון. מכאן ההזדמנות לשינוי יסודי בלבנון.
סכנת הדשדוש
דשדוש דומה מתנהל גם בדרום: צה"ל ממשיך לגרוס את ג'באליה, וזה עולה במחיר כבד. כן, 76 אלף עזתים עזבו את החלק הצפוני של הרצועה ונדדו לעיר עזה. שם יש עדיין יותר מרבע מיליון בני אדם. אפשר להמשיך לגרוס את השכונות ברצועה לנצח, אבל מה התכלית?
צה"ל מוציא מדי יום הודעה על עוד כמה עשרות אנשי חמאס שחוסלו. גם אם נהרוג עוד 2,000 זה כבר לא ישנה את התמונה הבסיסית: לצה"ל יש חופש פעולה מבצעי בכל הרצועה, חמאס הוכרע צבאית, אבל ממשיך להחזיק בחטופים שלנו. אנחנו מגיעים לנקודה שבה ההישגים הטקטיים שעוד אפשר להשיג, בעזה או בלבנון, לא מצדיקים את המחיר.
אם נגביה את המבט מעל לעוד שכונה בעזה או עוד כפר בלבנון, נראה את האויב העיקרי שלנו, איראן, בנקודת שפל שלא הייתה בה כבר שנים. היא איבדה שתיים מהזרועות המשמעותיות שלה באזור, היא חשופה כמעט לגמרי לתקיפות חיל האוויר שלנו, והיא מביטה בחשש בממשל אמריקאי חדש שלא יעשה לה הנחות.
את הנקודה הזאת צריך לנצל, כי היא לא תימשך זמן רב. הסדרה בצפון ובדרום תאפשר לנו לעבוד עם הממשל האמריקאי על משטר פיקוח חדש ומשמעותי על איראן, שיגובה באיום צבאי, ושיבטיח שהם לא פורצים לגרעין.
על הדרך, החולשה של איראן פותחת הזדמנות גם בסוריה. אסד ללא המשענת של חיזבאללה הוא אסד אחר, ועם שכנוע של הרוסים אפשר לעקור אותו מהציר השיעי ולהחזיר אותו למקום הטבעי יותר בין המדינות הסוניות. עם ממשל אמריקאי שיסכים להוריד את הסנקציות מסוריה ולהכניס אליה כסף מהמפרץ, נוכל לקבל שכנה אחרת לגמרי בצפון.
האם הנסיבות המבטיחות האלה יגלו מחדש את המדינאי שהיה פעם נתניהו, או שהוא ימשיך להתמקד בלעשות נעים לאיתמר בן גביר ולהילחם בצה"ל ובשב"כ במקום באויבים האמיתיים? באמריקה זכינו למנהיגות מסוג חדש ומבטיח. הלוואי שתבוא כזאת גם עלינו.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13