לאחר לילה ארוך עלה האיש האדום על הבימה, אלפי האורחים באולם הריעו, ודגלי המעצמה הגדולה בעולם התנוססו בגודל טבעי. כולם שם עלצו לאחר ארבע שנים שמהן רצו להינצל. האיש האדום דיבר על הכלכלה ועל יוקר המחיה, הוא דיבר על הביטחון האישי המאוים בעיקר מכיוון של גבולות פרוצים. הוא דיבר על מלחמות סחר בינלאומיות ומלחמות שצריך לסיים.
ואז האיש האדום אמר משהו על 101 אזרחים שנחטפו מיישובים הסמוכים לגבול ועדיין נמצאים בשבי מאות ימים. בשנייה אחת כבו האורות באולם המפואר. המוזיקה פסקה והתשואות נדמו, חשיכה גמורה השתררה. בפועל, האיש האדום שייכנס לבית הלבן בינואר הקרוב לא אמר את זה. חגיגת הניצחון נמשכה במלוא עוזה, והאורות נצנצו.
אמריקה, כך טוענים, לא מנהלת מו"מ על אזרחיה החטופים. אז יש לי חדשות בשבילכם. הם משתחררים באופן תדיר, ויש לא מעט. פעם מרוסיה, פעם מאפריקה ופעם מקוריאה הצפונית. יש שנחטפו ויש שנשבו, כאלו שמדינה עומדת מאחוריהם או ארגוני פשיעה, טרוריסטים ואחרים. אזרחים נחטפים ברחבי העולם, זה קורה, וזה לא הופך את זה לנורמלי. מדינות עמלות לשחרורם כל הזמן.
דמיינו מערכת בחירות בארה"ב עם 101 חטופים תוך כדי מלחמה. מה היה אומר האיש האדום? בחירות מאתגרות מדיניות וחושפות הישגים, הן מעוררות לפעולה – אז אולי גם אנחנו צריכים? זו לא פוליטיקה או דעה, בבחירות אתה בוחר במי שיכול להביא אותך לתוצאה הרצויה.
לא צריך לנרמל כלום כשלא קורה כלום, זה פשוט מגיע לבד. משפטים כמו "מאבק על צביון המדינה" או "ערכיות בסיסית" הם מכבסת מילים. כי כל עוד אין תוצאה, את הצביון איבדנו וגם ערכיות אין. מדינה שלא הצליחה להשיב 101 אנשים הנמצאים מעל 400 יום בשבי, אין לה צביון. עם שמנסה להסביר לעצמו מה יותר חשוב על גבם של אותם אנשים, איבד מזמן את הערכיות.
נראה כי הזמן שחולף לא מזיז לאף אחד את הגבינה. צריך לומר זאת. משך השבי שלהם יהיה תלוי בגורמים אחרים, במצב המלחמתי, ברצונות של הצד השני, בניסיונות של כולם ובתקווה רבה מאוד. דמיינו לרגע את האיש האדום מקפיא את כלל נכסי ארגון חמאס בארה"ב, ויש לא מעט, מציב דד־ליין לכיבוש חלקים נרחבים בעזה ומכונן אסיפה לגיבוש מיידי של שלטון אזרחי ברצועה, שבו חברה הרשות הפלסטינית או שילוב כלשהו, אבל עכשיו ומהר.
ולמה? כי אנחנו באמת לא רוצים לאבד את צלמנו, אנחנו לא באמת רוצים לנרמל את מצבנו, והכי חשוב: רוצים לשלוט בגורלנו ולא רק בטנקים. קל מאוד לשבת באולפן ממוזג ולהשתתף בצער, יותר קשה לרדת לרחוב, להפגין ולשבות רעב. וכשזה לא קורה עבור אנשים שנפלו בשבי לאחר שנחטפו מבתיהם, זה לא יקרה בשביל דברים רבים נוספים. עם ישראל היושב באולפנים יודע לשלם כסף, גם לארגוני טרור, אבל לא מוכן לשלם את המחיר עבור עתידו.
ויתרנו על הצביון
באחד מלילות המלחמה, ויש סימוכין לכך, אחרי 18 ימים מאירועי 7 באוקטובר, בטעות או שלא, שאלתי: מה נגיד ביום ה־118? המבטים היו משולבי תמיהה וכעס, כי לא האמנו שזה יכול לקרות. לאנטבה טסנו מיד, ובסבנה לא היססנו לרגע.
עסקאות כבר עשינו, והרבה יותר כואבות. ידענו להגיע לצמרת הטרור הבכירה במזרח התיכון באופן ישיר ובאמצעות זימוניות, אז מה נגיד ביום ה־500? האם גם אז יהיו מבטי תמיהה? התשובה הכואבת והאמיתית היא שלא.
אבל על מה אנחנו מתפלאים? על זה שאנחנו מוותרים על אתוס? על צביון? ויתרנו עליו מזמן כאשר הנחנו לעשרות אלפי צעירים להביט מן הצד על אחיהם נהרגים בקרבות בעוד הם לומדים בישיבות, לפחות חלק מהם. איזה צביון אנחנו מקדשים באותיות קידוש לבנה הנאמרות מעל דוכן הפרלמנט, בלי בושה ונימוס?
רגעים קשים הם גם רגעי מבחן, לא הכל אבוד גם כאשר זה נראה כך. התקווה זה שם ההמנון שלנו, וכנראה לא סתם. כדאי שניזכר בכך מדי פעם. עוד לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו, גם תקוותם של תושבי ניר עוז ובארי, של החיילים והתצפיתניות, של חוגגי המסיבה ושל רוכבי האופניים, של כולנו עמך ישראל.
חיברנו בין החטופים לרצונות של יחיא סנוואר? תלינו את השבתם הביתה במצב הלחימה בעזה, שלא מוביל עכשיו לשום מקום? בנינו את פורום הגבורה, התקומה – אז אולי פשוט נבנה אומה? העצב של משפחה שכולה אינו בר השוואה לגעגוע של משפחה אחרת, אבל שתיהן חיות כאן, מרכיבות את אותו אתוס שכולם מדברים עליו באולפנים.
מדינה לא מנהלים דרך פורומים, מדינה פשוט מנהלים. על השבת חטופים לא מתווכחים. לא מנרמלים, אלא מביטים בבושה בכל בוקר במראה על כך שלא עשינו מספיק, ותמיד אפשר עוד. אנחנו צריכים להישיר מבט לעצמנו ולומר ביושר כי אנו מתירים לעשרות אנשים לגווע אל מותם בשבי, בדיוק כפי שאנו מאפשרים למחאת משפחותיהם לגווע ברחובות ובצמתים. לא נעים לשמוע את זה, ועוד יותר לא נעים לכתוב את זה. אך זו האמת הלא נעימה שנקראת "המציאות הישראלית של אומת הביטחון וההייטק בשנת 2024". אז שיהיה לכולנו לא נעים.
האיש האדום נכנס למשרד הסגלגל ושלח את האישה הכחולה הביתה, ואנחנו לא הולכים לשום מקום.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי
[email protected]