ימות המשיח הגיעו. בשורה זאת עולה מההתבטאויות של ראש הממשלה בנימין נתניהו שהתפרסמו בתקשורת בישראל מאז ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב. זה לא מפתיע שעבור נתניהו העובדה שהדייר שיאכלס את הבית הלבן בארבע השנים הבאות הוא טראמפ היא לא רק סיבה לסיפוק ולשביעות רצון כראש ממשלה מבחינה פוליטית.
חילופי הגברים בבית הלבן הם לנתניהו הרבה־הרבה יותר מזה, וזאת עוד לפני שהזוכה התחיל לחמם את כיסאו בלשכה הסגלגלה. האיש שמח ובטוח שהעתיד צופן טובות, בלי שום בעיות. "היו לי כבר שלוש שיחות חמות עם טראמפ", הצהיר נתניהו.
אם נתעלם לרגע מהדעות שפרשנים ובעלי טורים בכירים בוושינגטון ובניו יורק פרסמו ושהתייחסו לניצחונו של טראמפ כאל אסון צפוי בכל תחום ואיום מוחשי על הדמוקרטיה האמריקאית – אפשר להגדיר את הביטחון שמדובר בנשיא שצופן רק טובות לישראל כתחושת מותרות, שאולי אפילו נושקת ללגיטימיות. הבעיה היא שיחס של הבנה להתלהבות של נתניהו מניצחונו של טראמפ אינו גורע כמלוא הנימה מהנזק הצפוי למעמדה של ישראל בזירה העולמית, נזק שיישאר גם אחרי ארבע שנות כהונתו של טראמפ.
מעמדה של ישראל כמעצמה אזורית מצליחה וכמעוז דמוקרטי באזור מועד לפורענות, כבר התערער קשות כתוצאה מהתנהלותה של ממשלת הימין הדתי בראשות נתניהו. המלחמה שמנהלת ישראל ברצועת עזה ובצפון חיסלה את המעט שנשאר מהמוניטין של ישראל כמדינה מערבית שהיא דוגמה לחיקוי. צריך להקשיב לשיחות של שגרירים ודיפלומטים בכירים אוהדי ישראל במרכז האו"ם בניו יורק או לפרשנים ותיקים ומוערכים בוושינגטון, כדי להבין את עומק השפל במעמדה של ישראל, במיוחד בבירות הנחשבות כידידותיות.
מאמציו של נתניהו לשווק ברבים את אהדתו לטראמפ ולפרסם את קרבתם הישנה־חדשה מעצימים את תהליך התרחקותה של ישראל ממעמד של מדינה מערבית ואת התנכרותה לזהות של מעצמה מקומית כמעוז של דמוקרטיה באזור בלתי יציב. לחידלון הזה אחראי ראש הממשלה, וזאת עוד לפני שברור מה יעשה טראמפ כנשיא בתחום מדיניות החוץ. זה תחום שכזכור הפגין בו טראמפ, בתקופת כהונתו הראשונה, זלזול וביטול מול מעצמות המערב ובנות בריתה של ארה"ב, והתנהל כמי שהעולם החיצוני לא מעניין אותו בכלל.
"טראמפ הוא קודם כל אמריקאי, ואמריקה היא שמעניינת אותו", אמר לי בשיחה פרשן בכיר ותיק בוושינגטון. "ראש מדינה שמצפה מטראמפ להיות אוהד וידידותי, הוא במקרה הטוב חולם והוזה ובמקרה הפחות טוב משלה את עצמו".
או"ם־שמום באנגלית
בתקשורת בישראל הביעו כותבים סיפוק רב מכך שטראמפ מינה את חברת הקונגרס אליס סטפניק לשגרירת ארה"ב באו"ם. מה שהכותבים לא ציינו הוא שבכהונתו הראשונה כנשיא, טראמפ בז לאו"ם, לעג לארגון העולמי ועלב בו. זאת הייתה הסיבה לכך שהשגרירה באו"ם בכהונתו הראשונה, ניקי היילי, פרשה מהתפקיד שנתיים לאחר מינויה. היילי הייתה בהלם מהעובדה שבעוד היא משקיעה מאמצים עצומים להשיג לארה"ב מעמד של מעצמת־על מובילה באו"ם, הנשיא הממונה עליה משפיל את הארגון.
הדיווח שפורסם בימים אלה, שטראמפ כבר הודיע כי היילי ומייק פומפאו לא ימונו לתפקידים בכירים בממשלו, הוא סימן לא טוב, שצריך לעורר אצל נתניהו ספק בביטחונו בנוגע לטוב ולאושר הצפוי לישראל מכהונתו של טראמפ.
מה שחמור בהחלטת טראמפ להתעלם משתי הדמויות תומכות ישראל הללו, הוא העובדה שלפי הדיווחים הוא החליט זאת בהמלצתו של טאקר קרלסון – העיתונאי והפרשן לשעבר של ערוץ פוקס ניוז, זה ששידר במשך שנים דיווחים שהוא ידע שהם שקריים וגרם לערוץ לשלם קנסות ענק של למעלה מ־800 מיליון דולר. קרלסון ידוע גם כאנטישמי מוצהר, ואם טיפוס כזה נמנה עם החוג הפנימי של טראמפ, זה לא בדיוק מתיישב עם הציפיות של ראש הממשלה מכהונתו של טראמפ כנשיא.
מי שהסביר לעולם החופשי, כולל לישראל, את כהונת טראמפ כנשיא באופן קולע ונוקב הוא ההיסטוריון רוברט קגן, חוקר בכיר במכון ברוקינגס ופרשן ותיק ומוערך ב"וושינגטון פוסט". קגן התפטר מתפקידו בעיתון במחאה על החלטת הבעלים למנוע פרסום מאמר תמיכה במועמדותה של קמלה האריס.
בריאיון עימו פסק קגן, שהוא יהודי, כי "מי שחושב שלטראמפ אכפת מישראל, צריך ללכת לפסיכיאטר". משפט מחץ. לשאלת המראיין איך הוא מסביר את המשיכה של מצביעים היספנים ויהודים אורתודוקסים לטראמפ, השיב קגן: "הסוגיה היהודית מבלבלת אותי. אני לא מבין איך מישהו יכול שלא לראות את זה: ליבת התנועה של טראמפ היא אנטישמית. טראמפ הוא קרוב לוודאי יותר אנטישמי מקרי מאנטישמי קיצוני, אבל זכרו: טראמפ רמז שאם יפסיד בבחירות, זה יהיה בגלל היהודים. אני מקווה שאנשים בישראל שמים לב לכך, כי זוהי אנטישמיות אמריקאית במלוא מובן המילה".
ריאד משנה כיוון
מבחינת ישראל, אירוע ערבי־מוסלמי שהתקיים השבוע הנחיל מכה אנושה לציפיות של ראש הממשלה נתניהו מכהונתו של טראמפ כנשיא. הכוונה לפסגה הערבית־אסלאמית שהתקיימה בריאד. המארח, יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, לא הסתפק בגינוי בוטה של המלחמה שמנהלת ישראל ברצועת עזה.
לראשונה, הוא כינה אותה "רצח עם" והוסיף: "אנו מגנים את המבצעים הצבאיים נגד אדמת לבנון". משמעות הצהרת יורש העצר הסעודי היא שההערכות הגורפות, המודלפות לתקשורת מסביבתו של נתניהו, שלפיהן טראמפ כנשיא יביא למעשה הסכם בין ישראל לסעודיה, הפכו להזויות וחסרות כל סיכוי. להערכת פרשנים בוושינגטון, לאחר שנה של המלחמה שמנהלת ישראל ברצועת עזה, השלים בן סלמאן עם ההתנגדות החריפה של ארצות ערב והאסלאם למלחמה, והוא נוטה יותר להזדהות עם איראן, כולל שנאת המשטר בטהרן לישראל.
להערכת פרשנים ודיפלומטים באו"ם, המבחן המרכזי המצפה לטראמפ כנשיא בענייני החוץ יהיה במדיניותו מול איראן. אם יסתפק בהידוק הסנקציות, לא תהיה לכך משמעות מעשית. טהרן כבר התרגלה אליהן. לדברי פרשנים, שינוי אמיתי ומהותי נגד איראן המתגרענת ובלימת הסיוע שהיא מזרימה לטרור העולמי חייבים לבוא לידי ביטוי במהלך לעומתי מצדו של הנשיא טראמפ.
מעניין שבשיחות עם פרשנים ודיפלומטים הם מעלים אפשרות שטראמפ כנשיא עשוי בכלל ליזום מהלך פיוס כלפי איראן ולנקוט מהלכים במטרה להחזיר אותה למשפחת העמים. "הוא (טראמפ) חולם על פרס נובל, והסדר עם איראן ייראה לו כמבטיח פרס נובל", אמר לי פרשן בכיר ותיק בוושינגטון.
בכל השיחות על ניצחונו של טראמפ (גילוי נאות, בשבוע האחרון קיימתי אין־ספור שיחות בנושא זה עם ראשי משלחות באו"ם, עם פרשנים ותיקים בוושינגטון ועם בכירים יהודים), התכונה הראשונה שייחסו לו הייתה ש"הוא בלתי צפוי ובלתי יציב בדעותיו". במילים אחרות, לצפות מטראמפ כנשיא לתוצאות מעשיות באיזשהו תחום זה יותר מהימור ויותר מאשליה. זה מסוכן.