בתחילת השבוע הובא למנוחות בכוכב יאיר מיכאל (מיקי) איתן. הכרתי את מיקי לראשונה לפני 55 שנים ברב־שיח, שהיה האירוע הציבורי הראשון אי פעם שיזמתי וארגנתי מיד לאחר בחירתי כמזכיר מועצת הסטודנטים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. מיקי היה סטודנט ותיק שהגיע למפגש בבניין הפקולטה, במכנסיים קצרים ומחבט טניס בידו כדי למחות על השתתפותו באירוע של ח"כ שלום כהן, מספר שתיים של ח"כ אורי אבנרי מסיעת העולם הזה כוח חדש.

הסיבה: שבוע קודם לאירוע עמד כהן על דוכן הכנסת וקרע את תעודת הזהות שלו כאקט מחאה כלשהו. כל ניסיונותיי להתחיל את האירוע, שבו השתתף בין היתר גם המזכיר הראשון בשגרירות ארה"ב בישראל, עלו בתוהו נוכח דרישתו הקולנית של מיקי מקצה האולם לסלק את כהן מהבמה. מיקי כפר בנחישות עיקשת בזכותי, כמנחה הרב־שיח, להעניק פתחון פה לאדם ש"אינו יכול להוכיח את זהותו".

לאחר האירוע הוא ניגש להסביר לי שמתקפתו לא כוונה אליי. אמרתי לו: "זה ברור לי, אבל תאמר לי, אתה לא חרותניק במקרה?". הוא שאל: "איך ידעת?", והסברתי לו משהו על חיות המזהות את בנות מינן. עד מהרה החל מיקי לשכנע אותי להתמודד על ראשות אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה, כשהוא יגייס את הפקולטה למדעי החברה שבה למד באותה עת.

ומיקי, כמו מיקי, לא הרפה. בדיעבד התברר שהרגע שבו השתכנעתי כי המשימה אפשרית, היה יריית הזינוק לסדרת מהפכות. בראשית, המהפך באגודת הסטודנטים בתל אביב באביב 1970, ואחר כך בתום כהונתי כיו"ר האגודה, ב־1972, מבצע הרשמה של אלפי סטודנטים לחרות, כדי לכפות עליה "ללמוד מניסיוננו באוניברסיטה" ולהפוך את הקריאה למהפך במדינה מריטואל חלול ליעד ששואפים ברצינות לממשו. וזאת באמצעות דמוקרטיזציה של המפלגה וריענון השורות בהנהגה שלצידו של מנחם בגין.

בעזרת הסטודנטים שנרשמו לתנועת החרות כבשנו סניפים לא מעטים. מיקי נבחר ליו"ר סניף רמת גן למורת רוחה של ההנהגה, ומנחם בגין באופן אישי ניסה לבלום את קידומו באותה עת בשל הפגיעה ביקיריו המקומיים.

מכאן ניתן ללמוד שבניגוד להגדרות הרטרואקטיביות השגויות בעליל, מיקי איתן ממש לא היה חלק מנסיכי הליכוד. להפך, אלו הוצגו על ידי בגין בוועידה ה־12 כהוכחה שיש בליכוד צעירים התומכים בהנהגה הוותיקה ואינם שייכם לחבורה שלנו שמיקי היה ממוביליה. זו הייתה חבורה מורדת שהתגבשה באוניברסיטת תל אביב, שחוללה מהפך וגברה על שלטון ללא מְצרים של המנגנון המסואב של מפלגת העבודה, ללא תקציב, באמצעות קמפיין נגד שחיתות שהופץ בפלקטים מצוירים, ובעזרת מתנדבים.

החבורה הזו לא הייתה מפלגתית. היו בה אנשים א־פוליטיים מתחומי מדעי הטבע והרפואה שרצו שינוי באגודה וביניהם פרופ' סרג'יו הארט חתן פרס ישראל, שאותו לימדתי ערבית ב־8200, ופרופ' מיכאל דור מבכירי משרד הבריאות, וגם אנשי שמאל בעיקר מהפקולטה למשפטים, שרצו לנקות את אגודת הסטודנטים. אבל גרעינה היה מורכב מאנשי חרות כמו מיקי, רוני מילוא, ובהמשך מיכה רייסר, לימור לבנת ורבים אחרים. האמנו שמה שנעשה מול המנגנון האימתני והבלתי מנוצח של מפלגת השלטון באוניברסיטה הוא מודל שיכול לפעול מול המערך הסוציאליסטי במישור הארצי. בתנאי שתנועת חרות תאמין שהדבר אפשרי.

כשלבנת הייתה שרת החינוך, התפרסמה כתבה במוסף "ידיעות אחרונות" שבה שלפה והציגה פתק משעשע שנכתב ככל הנראה באופוריה לאחר אחד מניצחונותינו בבחירות בתקופה ההיא. בפתק הייתה לימור שרת החינוך, מיכה רייסר שר הפנים, רוני מילוא שר החוץ ועוד תפקידים לאחרים, אבל מה שמעניין ואופייני הוא שמיקי איתן לא זכה שם לתפקיד מיניסטריאלי בממשלת הפתק. כי מיקי סומן לתפקיד מבקר המדינה. מיקי הוגדר כבר אז, אפילו על ידי ראשי האופוזיציה באגודה – גזבר מפלגת העבודה משה כהן, המשנה לנשיאת ביהמ"ש העליון חנן מלצר ואחריהם חיים רמון – כאיש הבולט ביושרתו החריגה, הדבק בעקרונותיו ולוחם להגשמתם ללא פשרות עם איש, בעיקר לא עם עצמו.

במהלך שנות פעילותו הרבות של מיקי בכנסת ובממשלה, כשלה המסננת התקשורתית בהצגת דמותו יוצאת הדופן, וזאת לא לגמרי באשמתה. מיקי איתן פשוט היה אדם ציורי מדי, שלא היה בכוחן של מילות התיאור השכיחות לייצר תמונה המשקפת נאמנה את קסמה של אישיותו המיוחדת. מיקי הטביע חותם במיזמים פורצי דרך, אבל ניסיון לשקף את מיקי באמצעותם עושה לו עוול. כי מיקי היה הרבה יותר מסך הישגיו.

הוא הגה, יזם וקידם את הקמת כוכב יאיר כשילוב של אינטרס לאומי עם פרויקט חברתי שיאפשר לצעירים נעדרי הון עצמי לבנות במחיר חלומי בית קרקע מרווח עם גינה. כמו אל גור בארה"ב, היה חלוץ הטמעת תשתיות המחשוב והאינטרנט בישראל מהרמה האסטרטגית ועד לייעוץ פרטני למיקרוסופט ישראל בכל הנוגע לדרכי הטמעת המקלדת בעברית בתקשורת האינטרנטית. הוא נענה להזמנת יוסי ביילין לכונן את אמנת ביילין־איתן בעקבות הסכמי ביילין-אבו מאזן, ומצד שני הקים את חזית ארץ ישראל והיה חבר הכנסת היחיד שנמנע בהצבעה על הסכם השלום עם ירדן, והזכיר שפעם עבר הירדן יועד להיות חלק מארץ ישראל ועדיין הופיע אז על גב פנקס החבר של תנועת החרות.

הוא תמיד הצביע בעיקרון בעד בקשות היועץ המשפטי להסרת חסינות. אך לאחר שאהרן ברק החזיר לוועדה את ההחלטה שלא להסיר את חסינותו של חבר הכנסת מיכאל גורלובסקי כדי שתחליט אם הבקשה להסרת חסינות הוגשה משיקולים זרים שאחרת אין לכנסת סמכות להתנגד לה – הצביע מיקי לראשונה נגד הסרת חסינות ויזם את תיקון 33 לחוק יסוד הכנסת, שהיה חוק עוקף ברק שהגדיר שורת עילות בנוסף להיעדר תום לב.

הדרך האפקטיבית לטעימה ממיקי האמיתי היא באמצעות אנקדוטות.  מיקי היה מצניע לכת. הבית שלו היה הכי עממי בכוכב יאיר, והמנעול בו החליד מחוסר שימוש. מנהל לשכתו רוני טרופר סיפר בלוויה על אירוע שכולו מיקי. הם איחרו לאירוע גדול עם מאות חברי מרכז בבאר שבע. בדרך ראה תאונה. אף שהיה באיחור לאירוע ושסביב הפצועה כבר עצרו מספר מכוניות, התעקש מיקי לעצור ולסייע. כשאמרו לו שהאמבולנס בדרך, התעקש להסיעה לבית החולים כי הוא יביא אותה מהר יותר.

 פעם אחרת, כשראה פושע חוטף תיק מעובר אורח ובורח איתו, רדף אחריו כשהוא קורא לו להשליך את התיק ולברוח. אבל כשהעבריין לא ויתר, השיג אותו ואחז בו בכוח עד שהגיעו השוטרים. בזמן שהתחקה אחר עמותות אהוד ברק, לא היסס ויחד עם איש אמונו הקרוב איתן לסרי עקבו באופן אישי אחר העבריינים שהפעילו העמותות בדרום תל אביב, מצוידים במצלמות ובמכשירי הקלטה, כדי לאסוף ראיות עבור המשטרה.
בלוויה תיארה אחת מבנותיו בצורה נוגעת ללב את התפוררתו של אביה בגין המחלה האיומה שבה לקה בשנותיו האחרונות כאנלוגיה להתפוררותה של המדינה. לא אהבתי את המטפורה, אבל דמעתי בגלל תיאורה את מיקי, וגם ידעתי שמיקי היה מוצא דרך להסביר לה, שחרף הביקורת שלה היה שותף, ישראל חזקה מכל מפורריה מבחוץ ומבפנים.

בדרך חזרה מהקבר במורד הגבעה היפהפייה שאותה ייעד מיקי לבית עלמין שאליו נשאו אותו ראשי המועצה של כוכב יאיר להיטמן למנוחת עולם, חלפו במחשבותיי, כמו בסרט, רגעי מיקי. ובעיקר השיחות האינסופיות בנסיעות הרבות בשנות ה־20 שלנו על העולם והמדינה, מתובלות כמעט תמיד בהתרפקות נוסטלגית על ימי תהילתה האגדיים של בית"ר תל אביב הגדולים מהחיים, ובעיקר סיפורי נפלאותיו של הכדורגלן מאיר בר ציון שקדם לזמני, שעל פי סיפורי מיקי הרג חמור בנגיחה בראשו. מיקי, במאבקיו הציבוריים, דומה ששאף להגשים אגדה אחרת שבה כיכב בר ציון, אשר היה לדבריו, בועט קרן ומספיק לרוץ מהר ולנגוח בעצמו את הכדור לשער.

מיקי היה מאוהב באמת ובצדק וגם היה מאוהב במאבק עצמו. וכשנסחף למשימה, הוא היה הולך אחריה עד הסוף, גם אם חייבה לנאום עשר שעות ממוקדות בנושא שעל הפרק בלי להיעזר בהקראות מהתנ"ך וסיפורים, כמקובל בפיליבסטרים בסנאט. ובעיקר היה מיקי הירשפרונג־איתן אדם לכל עת שיחסר מאוד בנוף חיינו.