הנה סיפור קטן ואישי, אך למרבה הצער הוא מייצג משהו חשוב ברמה הלאומית. לפני שנתיים הבת שלי השתתפה בתוכנית חילופי סטודנטים באיטליה, ואחת הידידות הקרובות ביותר שלה במהלך כל הסמסטר הייתה צעירה מפולין. הן בילו הרבה יחד, ובתום הלימודים נפרדו בחיבוקים ונשיקות, כשהחברה מפולין מבטיחה לבוא לבקר את בתי בישראל. כל זה נגמר אחרי 7 באוקטובר.
כחודש אחרי תחילת המלחמה, החברה מפולין החלה להגיב בעוינות כלפי חומרים שבתי שיתפה באינסטגרם. התחילו ביניהן ויכוחים וירטואליים, כשהבת שלי מנסה להציג את הצד הישראלי, אך החברה חושבת שהיא מדקלמת "פרופגנדה ישראלית" ומסרבת לקבל את עמדתה. לפני שבוע, כשהבת שלי שיתפה חומרים שקשורים לאירועי אמסטרדם, החברה ענתה לה ש"זה מה שקורה כשעושים רצח עם – יש אנשים שלא אוהבים את זה". אחסוך מכם את המשך השיחה.
זה סיפור קשה, כיוון שאם אותה צעירה פולנייה הייתה אנטישמית או שונאת ישראל, היא לא הייתה מתחברת עם בתי מלכתחילה. כלומר – המהפך התודעתי התרחש אצלה במהלך השנה האחרונה. כמו לא מעט צעירים באירופה ובארה"ב, גם היא מן הסתם נחשפה למידע שהודהד בדרכים רבות, אבל זכה מאיתנו למענה רפה, אם בכלל.
לכל בר דעת ברור שגם אם חלק מאוהדי מכבי באמסטרדם התנהלו בפראות כשתלשו דגלי פלסטין שראו ברחוב, אין בכך שום הצדקה לציד היהודים המאורגן שהתרחש אחרי המשחק. "ציד היהודים" הוא מינוח של תחקיר ה"וול סטריט ג'ורנל" שפורסם בעניין השבוע, לא שלי. אבל שלא כמו "הג'ורנל", חלק גדול מכלי התקשורת באמסטרדם, וגם במדינות אחרות, קשרו בין הדברים בדרך שהצדיקה את אירועי האלימות, ואפילו האשימו בהם את הישראלים. ברשתות הסיפור מוסגר באופן גרוע בהרבה.
אחד האוהדים, שחזר חבוט מהלילה הנורא ההוא, כעס על כתבת טלוויזיה ישראלית, שהזכירה בדיווחיה את עניין תלישת הדגלים. אבל כתבת חדשות לא אמורה להשמיט מידע, אלא להעביר אותו לידיעת הציבור, וכדאי מאוד שהציבור הישראלי יידע: ישראל שנואה היום יותר מאי פעם. כולנו צריכים לדעת את זה, פשוט כדי להגן על עצמנו בדרך הנכונה ביותר. מרבית הישראלים יודעים שהמלחמה היא מהמוצדקות שניהלנו אי פעם, אבל בעולם הדעות על כך מאוד חלוקות.
זה קרה משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא שהאחים המוסלמים ועוזריהם בקטאר ובאיראן עבדו קשה במשך שנים כדי להכין את מסע ההכפשה שחווינו השנה. הם הקימו תנועות באוניברסיטאות, פיתחו את שיתופי הפעולה של רשת אל־ג'זירה עם כלי תקשורת מערביים והשקיעו תקציבי עתק ברשתות החברתיות.
הסיבה השנייה היא שממשלת ישראל לא פעלה כדי להתמודד עם הסחף הנורא של ההכפשות על המדינה ועל צה"ל מאז 7 באוקטובר, ואם פעלה - אז ברור שהיא נכשלה כישלון חרוץ. בשורה התחתונה, הממשלה לא הגנה על אזרחיה במסגרת מלחמת התודעה.
התעוררות מאוחרת
משהו פשוט לא ברור בדרך שבה הדברים מתנהלים כאן. השבוע נכנס לתפקידו שר החוץ החדש גדעון סער. הוא החליף את ישראל כ"ץ, שכיהן בתפקיד במשך כשנה והחליף בעצמו את אלי כהן, שכיהן בתפקיד במשך השנה שלפני כן. כהן וכ"ץ נלחמו על משרת שר החוץ עד שהסכימו לחלוק אותה, והוציאו במהלך כהונתם הקצרה מגוון הצהרות לעיתונות המקומית. אבל גורמים במשרד החוץ אומרים שבמשך כל השנתיים האחרונות לא נערכו במשרד תדרוכים לכתבי התקשורת הזרה. יש פעילות הסברה יותר בסיסית מזו?
תקציב משרד החוץ לצורכי הסברה עומד היום על 28 מיליון שקל בשנה. מה אפשר לעשות עם תקציב כזה כדי לשנות תודעה? במילה אחת: כלום. נעזוב לרגע את הדיל הפוליטי שהביא לסער את התפקיד, או את המניע העיקרי שלו להפגנת עשייה כדי לשרוד עם אלקטורט כלשהו, שכרגע אינו קיים. אבל סער אמר בנאום הכניסה שלו לתפקיד שקיבל 545 מיליון שקל שייכנסו לתקציב משרד החוץ ב־2025, ושהוא יפעל לפי תוכנית מסודרת ויעדים מדידים לצורך הסברה של ישראל בעולם.
קשה שלא לשאול – מדוע לקח 13 חודשים של מלחמה, שבמהלכה תדמית ישראל התדרדרה לשפל, כדי לעשות שינוי רציני? אפילו אם רבים בעולם מצדדים בישראל במלחמתה באיראן ובגופי הטרור, כולנו מודעים לזרם העכור של דעת קהל שלילית, שמסכנת לא רק משלוחי נשק – אלא יותר מאי פעם גם את אזרחי המדינה כשהם נוסעים לחו"ל. השבוע פורסמה אזהרה גם לישראלים שמשתתפים במסיבות פול מון בתאילנד.
ישראלים נתקלים היום בתופעות שלא נתקלו בהן עשרות שנים, אם בכלל. חוקרת ישראלית באוניברסיטה באוהיו נדהמה להגיע למשרד שלה בקמפוס השבוע ולגלות שם תמונה ענקית שלה שנמרחו עליה כתמים גדולים בצבע דם. האוניברסיטה מלמלה משהו בעניין, אך לא עשתה דבר. בכלל, ישראלים רבים באקדמיה מתלוננים על חרם שקט שבא לידי ביטוי בהדרה מכנסים ובדחייה של מאמרים אקדמיים.
השבוע פורסם ב"דה היל" מאמר ארוך על חרם נוסף נגד ישראלים ויהודים גם בתחום ההוצאה לאור. "לפני שנה לא הרגשנו בזה בכלל. השנה פשוט אומרים לנו בפרצוף שלא רוצים לעבוד איתנו. החרם כאן", אמר לי השבוע מו"ל מוביל. גם סופרים ומו"לים בעולם, שאין להם שום דבר נגד ישראל, נכנעים ללחץ ולא עובדים איתנו מתוך שיקול עסקי. הם לא רוצים להסתבך. הסופרים האינטלקטואלים, מסתבר, פחות מכירים את ההיסטוריה שכוללת שריפת ספרים של יהודים מחשש ל"זיהום התרבות". הם חותמים על עצומות מזעזעות ומרגישים בנוח עם עמדתם.
מדוע, אם כן, רק עכשיו נזכרים שחשוב לקדם את ההסברה במשרד החוץ, ועוד כתוצאה מדיל פוליטי? איך מתקבלות כאן החלטות, ועל סמך מה? מה מנע מהשרים ומראש הממשלה להבין שאנחנו בחזית תודעה קריטית עולמית שחובה לטפל בה?
אין על זה לייקים
השבוע פורסם בערוץ 13 תחקיר שחשף התכתבויות בקבוצת הוואטסאפ התוססת של כוורת השר לביטחון לאומי. שום דבר שם לא היה מפתיע או בלתי צפוי: על פי התחקיר, השר וחבורתו עסוקים 24/7 בשאלה איזו פרובוקציה כדאי לעשות ומול מי.
לא ברור אם זה היה ספין לצורך הסטת תשומת הלב מהתחקיר, אבל יום אחרי פרסומו יצאו כמה כותרות על כך שהיועמ"שית עשויה לדרוש מראש הממשלה לפטר את השר, והדבר "עלול לגרום למשבר חוקתי". כמובן, מגוון שרים שטינופם־אומנותם מיד נזעקו נגד היועמ"שית. אבל השאלה האמיתית היא למה בכלל איתמר בן גביר הוא עדיין שר בממשלה. הרי פרט לתעשיית הפרובוקציות, הוא נכשל בכל פרמטר ביטחוני.
מעבר לזה, בהיבט של מלחמת התודעה, מדובר בשר שגורם לנו באופן קבוע נזקים עצומים בהסברה. הפרובוקציות שהוא רוקח בכוורת ושמכוונות לתקשורת הפנים־ישראלית, מגיעות גם החוצה. באותו הרגע הן משרתות באופן מושלם את הנרטיב הפלסטיני.
הפרובוקציות המיליטנטיות נחטפות על ידי חורשי רעתנו ברשתות החברתיות, באוניברסיטאות או באמצעי התקשורת. הן משמשות"הוכחה" לכך שישראל היא מדינה קולוניאליסטית וגסת לב שלא אכפת לה מחיי אדם. כלומר, זו לא רק אי־עשייה בתחום שעליו השר מופקד. את המחיר על הישארותו בתפקיד כולנו משלמים גם בזירת התודעה העולמית.
חלק עצום מהציבור מביע בכל הסקרים הערכה מאוד נמוכה לבן גביר, ובצדק. עכשיו, כשסער הוא חלק מהממשלה - גם אם יפרוש, בן גביר לא יוכל להפיל את הממשלה. כך שהשאלה האמיתית היא לא לגבי היועמ“שית, אלא מדוע ראש הממשלה אינו מפטר שר שכזה. מה הסיבה? לא
ראוי לספק לציבור תשובה?
קשה מאוד לקבל תשובות ענייניות גם בנושאים אחרים. למשל, איך בדיוק עוזר לנו המשך הפיצול של סמכויות ההסברה. משרד התפוצות אחראי על התאים היהודיים בקמפוסים, אבל לא על כל הפעילות באוניברסיטאות. מערך ההסברה הלאומי תחת משרד ראש הממשלה פעל יותר במרץ מהרגיל במחצית הראשונה של המלחמה, אבל כבר חצי שנה שאין לו מנהל קבוע, ולא נראה שזה מפריע למישהו. לגבי העבודה האמיתית שנעשית שם או היקף התקציב האמיתי – אין מידע. הדבר היחיד שברור הוא שישראל הפגינה ביצועים צבאיים מזהירים בזכות צה"ל, אבל הובסה בקרב על התודעה.
נראה שעובר כאן קו מאוד ברור: שרי הממשלה פשוט עסוקים מדי בניסיון להשפיע על התודעה של הציבור הישראלי ביומיום שלהם, ואינם יכולים להתפנות לעסוק בזוטות כמו השפעה על דעת הקהל העולמית ומעמדה של ישראל בעולם. אין על זה לייקים, זה לא מקדם אף אחד בפריימריז, ובחיאת – תעזבו אותם.
להזיז את המחט
דונלד טראמפ אומנם נבחר לנשיא החדש־ישן של ארה"ב, ובינתיים המינויים שלו לתפקידי מפתח בממשל מבשרים טובות לישראל. אבל ישראל אינה יכולה לסמוך רק על התודעה של מצביעי המפלגה הרפובליקנית, וזאת משתי סיבות. הראשונה היא שגם בקרב הימין הפוליטי ישנם גורמים אנטישמיים. איש התקשורת טאקר קרלסון הוא דוגמה טובה לכך, והוא חביבו של טראמפ.
הסיבה השנייה היא שהלגיטימיות של ישראל וצדקת הדרך שלה צריכות להיות בקונצנזוס. במשך שנים נהנינו ממעמד של קונצנזוס, ובשנה האחרונה המעמד הזה נגזל מאיתנו על ידי אויבים שעבדו קשה כדי שזה יקרה. איפה לעזאזל התשובה שלנו?
בדיוק כפי שאנחנו תמיד אומרים שישראל צריכה לסמוך על עצמה לגבי ההגנה על תושביה, כך היא גם צריכה לסמוך על עצמה בקרב החשוב על התודעה. זרמים עוינים מנסים כל הזמן לטשטש את הקשר היהודי לארץ ישראל ולטעון שהוא לא קיים, ולא מעטים מאמינים בשקר הזה. עשרות עורכים בוויקיפדיה נתפסו בשכתוב ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי־פלסטיני בשנה האחרונה, כדי לקעקע את הלגיטימיות הציונית. לא ייתכן שמדינת ישראל פשוט תפהק נוכח כל האירוע הזה.
השורה התחתונה היא שכוונותיו של סער, גם אם נובעות ממניע פוליטי, הן טובות. אבל בואו נראה שהוא באמת מקבל את התקציב. בואו גם נכיר בכך שהתקציב הזה הוא בערך מחצית מהתקציב המינימלי שאפשר באמצעותו לעשות שינוי משמעותי. בואו נכיר גם בכך שפיצול סמכויות ההסברה רק מחליש אותה. נאחל לסער הצלחה מעומק הלב, פשוט כי זה בנפשנו. אבל מה הסיכוי שלו להצליח כשהדברים מתנהלים ככה? כשיש תמונות מהרס בעזה - גם.
עם ההסברה הכי טובה, תהיה תקשורת שלילית. צריך להתחיל במזעור נזקים. בהנכחה של הצד הישראלי.
אבל לוחמת תודעה מוצלחת נגזרת ברובה ממדיניות ממשלה. כשהמדיניות שפויה, הגיונית וברורה, וכשהשרים מדברים בשפה הנכונה, יש בסיס טוב. או אז משרד חוץ חזק יכול לתכלל קרב על דעת קהל עולמית באמצעות מאה שגרירויות שמגובות בתקציבים ובפעילות מקצועית ממוקדת, ויש אפילו סיכוי להזיז את המחט.