מלחמת “חרבות ברזל” מציבה את חמאס באחת משעותיו הקשות ביותר, אם לא הקשה שבהן. הארגון נמצא בצומת דרכים אסטרטגי, שיקבע את מהלכיו ואת עתידו לשנים הקרובות. לפניו ארבעה אתגרים עיקריים.
האתגר הראשון נוגע ל”יום שאחרי” בעזה. מושג זה נשחק לעייפה במהלך השנה האחרונה, אבל ישראל תצטרך בסופו של דבר להחליט בעניין מתכונת השליטה ברצועה, בהנחה (אומנם לא ודאית) שהיא לא תטיל ממשל צבאי ולא תעסוק ישירות בניהול הרצועה. רעיונות רבים נזרקים לחלל האוויר, אבל סביר שאף גורם חיצוני, ערבי או בינלאומי, לא ייאות לקחת על עצמו את המלאכה.
על כן המתכונת שתתקבל בסופו של דבר תקבע מתווה שישראל תוכל איכשהו לעכלו, תחת מטרייתה של הרשות הפלסטינית. חמאס, יש להניח, יוכל לחיות עם השבת השליטה האזרחית ברצועה לרשות, מתוך תקווה שעם הזמן יוכל למסמס את שליטתה. חמאס, בדומה אולי לחיזבאללה, מבין היטב שעליו לשלם מחיר שלטוני בטווח הזמן המיידי, בתקווה לימים טובים יותר, מבחינתו.
האתגר השני נוגע למערכת היחסים שבין ה”פנים” ל”חוץ” בחמאס. יחסים אלה ידעו שינויים רבים, אולם בשנים האחרונות מוקד הכוח עבר “פנימה”. סנוואר והזרוע הצבאית בשטח ריכזו בידיהם עוצמה רבה, שבאה לביטוי דרמטי ב־7 באוקטובר. הריגתו של סנוואר והמכה הצבאית שניחתה על הארגון מחייבות את חמאס להעתיק את המוקד אל מחוץ לשטח. ימים יגידו עד כמה יצליחו חאלד משעל ועמיתיו מחוץ לשטחים להשיב לידיהם את ההנהגה, אבל די ברור שנדנדת הכוחות תיטה כעת לעברם.
האתגר השלישי נוגע לאוריינטציה של הארגון. חמאס עשה כל העת מאמץ רב להימנע מ”חסות חיצונית” שתפגע מהותית בחופש הפעולה שלו. מערכת היחסים עם איראן, גם דרך חיזבאללה, התהדקה מאוד בשנים האחרונות, ותוצאותיה ידועות. כעת נשאלת השאלה, באיזה נתיב יבחר הארגון.
מבחינה מסוימת, זהות המדינה המארחת של הנהגת ה”חוץ” עשויה לרמוז על הכיוון החדש. אין פירוש הדבר, אומנם, ניתוק הקשר עם איראן, אבל הארגון יצטרך להחליט אם ישוב לחיבור האב האידיאולוגי עם תנועת האחים המוסלמים, וכיצד ישפיע על דרכו אירוח טורקי, אלג’יראי או קטארי, שאליו תפנה הנהגת “החוץ”.
האתגר הרביעי נוגע לגדה המערבית. התמיכה הרחבה שלה זוכה חמאס בזירה הפלסטינית לא פגה למרות המלחמה, ועדיין נותר לבחון מה יהיו השלכותיה. ברור שבחמאס יבקשו לשמר את כוחם בגדה, ואולי אף לחזקו. הרבה מאוד יהיה תלוי במתכונת היחסים שתתקבע עם הרשות הפלסטינית.
ישראל היא כמובן שחקן מפתח בעניין. מתווה השליטה ברצועה ישליך על האופן שבו ינסה חמאס לשקם את כוחו. יש לזכור שממשלת ישראל פעלה במלוא הקיטור בשנים האחרונות למניעת כל התקדמות לעבר פתרון שתי המדינות. חמאס מילא בהקשר זה תפקיד משמעותי, שכן שליטתו בשטח אפשרה לישראל לדחות כל ניסיון להחיות תהליך מדיני.
מבחינה זו, 7 באוקטובר פגע קשות בערכו של חמאס מבחינת המדיניות של ישראל. אין צפי שעמדת ישראל בעניין מדינה פלסטינית תשתנה, הגם שיש לשקלל כעת את ממשל טראמפ השני. ועדיין קשה ומוקדם מדי להעריך איך הדברים ישפיעו על מעמדו ועל סיכויי השתקמותו של חמאס.