הותר לפרסום: במקום ממשלת ישראל, יש כנופיה עבריינית, ובמקום לנהל את ענייני המדינה, היא מנהלת את ענייניה על חשבון העם. ביבי וכנופייתו רוצים להמשיך במלחמה בגלל אינטרסים אישיים.
בצד המחאה למען החטופים, חייבת לקום מחאת מילואימניקים, שיעלו על מדים ולירושלים כדי לתמוך במערכת הביטחון שהבשילה את התנאים להפסקת אש בדרום ובצפון, וכדי להוכיח שכל העם צבא.
או בפרפרזה על אחד משירי המחאה במלחמת לבנון הראשונה: "רד אלינו אווירון, קח אותנו ללבנון, נילחם בשביל שרון ונחזור בתוך ארון". אם נתניהו היה שם, במקום שרון, זה היה נגמר במעצר ובמאסר בגין הסתה פרועה לרצח ראש הממשלה.
אחרי קיטורים אינסופיים של מילואימניקים על שוויון בנטל, הכנות לחוק השתמטות של החרדים והתעלמות הממשלה ממצוקות כלכליות בגין מילואים, הגיע הזמן למחאה של ממש. מחאה לא רק נגד חוק ההשתמטות, אלא נגד כל משרדי הממשלה שהפכו למשרדי מפלגות הקואליציה, ובעיקר נגד הקבינט שמגבה מלחמה ללא תוחלת וללא תכלית.
במלחמת השולל בלבנון 82', כששמונה אוגדות התגודדו על הצירים בדרך לביירות בואכה הכביש לדמשק, חלחלה בחלק מהכוחות הלוחמים ההכרה שמדובר בתוכנית מגלומנית וחסרת היתכנות: "אורנים גדול".
שינוי משטרי בלבנון ותוכנית "סודית" (נוח על משכבך בשלום, אברשה תמיר) שנלוותה לניצחון הצפוי בלבנון, להפלת המלך חוסיין לטובת מדינה פלסטינית שתשאיר בידינו את הגדה.
הספתח היה כיבוש דרום לבנון, אחר כך כיבוש ביירות ואחר כך בחירות (דמוקרטיות, בטח דמוקרטיות) בלבנון תחת איום של גדוד צנחנים שיסיע חברי פרלמנט סרבנים להצביע. הכל, כמובן, כולל הריגת ערפאת ששהה בביירות ונחשב איום גדול יותר מסינוואר ונסראללה יחד.
הכניסה לביירות חייבה מסכי אש לטובת ביטחון כוחותינו. היה ברור, תחת אריק שרון ורפול, שמבצעי "אורנים" למיניהם יבוצעו בכל מחיר. מח"ט השריון, אלי גבע, שחטיבתו הייתה מתוכננת לפרוץ לביירות, בחן את התוכנית והחליט שמדובר בסיכון חסר תועלת של חיי חייליו ואזרחים לבנונים. הוא לא סירב פקודה, אבל התפטר מהפיקוד על החטיבה וביקש להמשיך כלוחם לצד פקודיו.
התגובה הציבורית הייתה אלימה. גבע עמד על שלו, והלך לדבר עם ראש הממשלה בגין. לא ההתפטרות של גבע חיסלה את הניסיון לפרוץ לביירות. הניסיון סוכל בידי העולם והאמריקאים.
המלחמה הסתיימה בטבח סברה ושתילה שביצעו שותפינו וחברינו הנוצרים תחת אפם, מילולית, של כוחות צה"ל, שצפו בו מגג סמוך. שרון הודח, רפול נחלץ בעור שיניו כיוון שממילא סיים את הקדנציה. גבע לא קיבל את אות מערכת שלום הגליל, ובקשתו לחזור לשרת במילואים סורבה. והוא צדק אז, כפי שדן חלוץ צודק היום.