אילת בתחילת השבוע. המפרץ יפהפה, ובמרכז הים ספינת מלחמה של חיל הים. בלילה שבין יום ראשון ליום שני היא הייתה עסוקה בהשמדת כלי טיס עוין שהגיע כדי לנסות להרוג ישראלים. בין הישראלים שהכלי ייחל למותם היו גם הרבה עיתונאים ואנשי תקשורת כי באילת נערך עד אתמול בערב כנס אילת לעיתונות.
המציאות החדשה, של אחרי 7 באוקטובר, חדרה בפועל לתוך הכנס, כשבחצות נשמעה אזעקה וכל העיתונאים והעיתונאיות יצאו בפיג’מות מחדריהם במלון לחפש מרחב מוגן על רקע קולות הפיצוצים מבחוץ. זו לא הייתה האזעקה היחידה שהעיתונאים חוו במהלך השהות באילת.
אנסה לדווח על רגעים מתוך אחד המושבים של הכנס. נושא הפאנל: “ומה עם קבלת אחריות?”. ניכנס אל קטע אקראי אחד.
יותם זמרי, כוכב ערוץ 14, אומר בטון מזלזל שכל התקשורת מתעסקת עכשיו בפרשת המסמכים.
“אל תזלזל”, עונים לו בזעם מהפאנל.
“אני כן אזלזל, אני כן אזלזל”, הוא עומד על זכות הזלזול שלו בעוז, וזועק שיש פרשה חשובה יותר, פרשת הסתרת המסמכים מראש הממשלה, ואז סונט: “אתם בכלל לא מדברים על זריקת אדם למרתפי השב”כ. אתם שמחים, אתם שמחים!”.
צעקות ממשתתפים בפאנל: “לא נכון”.
ואז ירון אברהם, כתב חדשות 12, קופץ בשאלה לזמרי: “מה כתוב במסמך של סנוואר?”. זמרי לא עונה ישירות, כי אולי הוא לא יודע, כפי שרוב הישראלים לא יודעים, בגלל איסור הצנזורה לפרסם זאת. אבל הוא תוקף את אברהם בטענה שהוא אשם בעלילת דם נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו. מחיאות כפיים מהקהל. היו הרבה מחיאות כפיים כשזמרי תקף את העיתונאים האחרים.
המנחה מזל מועלם (מערוץ הכנסת וערוץ אל־מוניטור) מציעה נקודת מבט נוספת: אולי בכלל לא עוסקים בנושא הזה, או בכל נושא אחר, לפי האמת ובאופן ענייני. הסיבה, כדבריה: “כי יש פה ג’יהאד, צריך להזיז את נתניהו”.
כשהוויכוח מתלהט אומר אברהם: “אני מציע את מועמדותי לפטריוטים. אני לא יודע אם אתקבל”.
זמרי מבקר גם את זמרי, וטוען שאם ביבי היה יוצא למלחמה ב־5 באוקטובר, “אז בעצמי הייתי אומר ‘הוא השתגע, מה הוא עושה?’. הימין צריך לבקר גם את עצמו. לא דרשנו מספיק קודם”.
אורי דגן, ראש מערכת החדשות של ישראל היום, אומר שהבעיה היא שהתקשורת צפויה מדי: “אתה יכול לומר שם של בעל טור, ואני אוכל לדעת מה הוא יכתוב”. ונווה דרומי תוהה: “כמה אנשים בתקשורת דיברו על כיבוש עזה לפני 7 באוקטובר?”.
אברהם טוען בהמשך שאנחנו חייבים להבין שזוהי מורכבות, ושאחת הבעיות לאיש תקשורת היום היא נקיטת עמדה משולבת, ולא עמדה לצד זה או אחר. הוא טוען שכשהוא נוקט עמדה מורכבת, הוא מפסיד, כעיתונאי, ומפסיד גם חברתית, ואפילו כלכלית. וידוי כזה עניין אותי, ואז הוא חושף דבר אישי, שאולי באמת צריך להאזין לשיחות בין עיתונאים כדי ללמוד. אברהם מספר שהמקום שהוא חוטף בו הכי קשה “זה ביום שישי בבית”. יש לו, לדבריו, משפחה ליכודניקית, ובתוך המשפחה “היה לי הכי קל להגיד ‘ביבי לא אשם’, ‘לא עדכנו אותו’, ושאמא שלי תהיה מרוצה”.
אברהם אמר עוד בכנס, שההצלחה של ערוץ 14 אינה מפתיעה. במשך יותר מדי שנים, לדבריו, הציבור הזה היה מודר, ולא קיבל במה. “בתוך עמי אני יושב, ובתוך משפחתי אני חי”, הוא הסביר.
עד כאן, הצצה אל שעה קלה, מעוררת מחשבה, מהמתרחש בכנס אילת לעיתונות, שהקיף כמובן הרבה יותר.
כנס אילת לעיתונות נערך על ידי אגודת העיתונאים בכל שנה בנובמבר. בשנה שעברה בוטל הכנס בעקבות 7 באוקטובר הנורא. והנה, מפני שזהו הכנס הראשון של עיתונאים ואנשי תקשורת מאז אותו מחדל נורא, חלק גדול של הדוברים בכנס עסקו בדיון פנימי של אנשי התקשורת, בשאלה עד כמה התקשורת עצמה שותפה לאסון. מתוך הדברים והעדויות של העיתונאים עצמם על עבודתם, עולה שהתקשורת אשמה לא פחות מאחרים בעיניים האטומות של ישראל.