אתחיל ואכתוב שאני כבר מתביישת מכם, וכי למה? הטור הקודם היה על הרצון שמפעפע בי לנקמה חזקה וקשה בכל מי שפגע בעם שלנו. והטור הזה רק ימשיך את הקו הלוחמני שבו אני שרויה בעת האחרונה, וללא שמץ פאסון. הודעת הוואטסאפ האחרונה ששלחתי בקבוצת השכנים שלי לא יכולה לקטלג אותי כבת תרבות, לצערי.
אני לא אכנס ליותר מדי פרטים כדי לא לעלוב באדם שעמד מולי. מה שכן אוכל לספר הוא שהתווכחתי באותה קבוצת הוואטסאפ עם שני שכנים שלי, ממין זכר, וחשוב לציין את זה, כי הייתה שם בריונות כלפיי. ובמקום להדוף את זה בזמן, להתעלם או להמשיך הלאה, ירדתי לרמה הכי נמוכה, והשתמשתי במושגים כמו “תמסור לאמא שלך", “אני אעשה לך אוניברסיטה" וכו'. שוחרת שלום אנוכי. למעשה, מריבות מכניסות אותי לחרדות ומועקות איומות. היום הרבה פחות מבעבר, כי אני אחרי דבר או שניים והתחספסתי. ובכל זאת, בחלוף שעתיים ממועד ההודעה הזו הרגשתי גועל כלפי המילים שכתבתי, בין שמה שגרם לי לכתוב אותן היה מוצדק ובין שלא.
בזמן האחרון אני מבחינה יותר ויותר בכך שחלק מהגברים מרשים לעצמם קצת יותר מדי כשהם מבינים שהאישה שעומדת מולם גרושה ואין אף גבר בביתה. החל בלהרים את הקול עליה ללא מורא, כי הם יודעים שאין צבא מאחוריה, המשך בלפלרטט איתה בגוזמה, אם יש טבעת על אצבעה ואם לא, ועד ללא להשכיר לה דירה, כי ברור שהגבר הוא המפרנס, ואם היא לבד עם ילדיה, מה הסיכוי שיש לה כסף בחשבון הבנק?
כנראה שרוח התקופה, מעבר הדירה והבלבול שבו אני חיה, הם שגרמו לי להסיר את הכפפות ולהשתמש במילים שבהן השתמשתי.
בהתחלה עוד הייתי רחומה כלפי הדברים האלו, כשחבר של הגרוש שלי, נשוי כמובן, עשה לי לייקים על כל תמונה אפשרית ברשתות החברתיות ואפילו כתב לי תגובות על סיפורים וטורים בשעות לא שעות ותמיד בנימה פלרטטנית. שתקתי ועניתי בסמיילים.
גם כשכתבתי איזה סיפור על זוגיות ושלח לי “אני רוצה רק קפה איתך, לא חייב זוגיות, אפשר חצי", לא הגבתי.
וגם כשהוסיף “רוצה אישור מאשתי?", אפשרתי את זה וזכרתי שהוא אדם שטותניקי כזה, שהיה מצחיק אותנו בארוחות הערב המשותפות. אבל לאחרונה ובזכות (חשבתי לכתוב פה את המילה "בגלל", אבל היא לא מתאימה) השדרוג הכללי והדאגה שלי לחיי ולחיי בתי אחרי הגל הגדול, שמתי לזה סוף. בלי נחמדות, בלי סמיילים, בלי “חחח" וכל מיני כאלו. חיכיתי לתגובה ממנו על תמונה שפרסמתי ובה אני עומדת, לבושה בשמלה שחורה, עם מעט מחשוף ומרצה. ידעתי שזה יעורר את השד, כמובן שצדקתי: הוא שלח “עם השמלה הזו תבואי לקפה שלנו".
“יעלה, נכון?", שאלתי אותו (השם המקורי שמור במערכת. טוב, אין לי מערכת, אני עובדת מהבית, אבל הבנתם).
“מה?", השיב.
“יעלה זו אשתך, נכון? זוכרת אותה, מתולתלת, חמודה ואחלה קרם ברולה".
הוא שתק, הקליד ומחק הקליד ומחק.
“עוד הודעה אחת ממך ואני כותבת לה הודעה כזו ארוכה שהיא תסיים לקרוא רק ברבנות".
“את רצינית? אני צוחק איתך, היא יודעת שאני שולח לך", כתב.
“באמת? אז אשאל אותה, יש לי את המספר", עניתי.
“אני מתנצל, לא אכתוב יותר", השיב וחסם אותי.
גם אחרי זה הרגשתי מועקה, בדיוק כשם שאני מרגישה עכשיו. ועל מה לעזאזל? על שהעמדתי במקום גברים בריונים, חרמנים, מוגזמים?
קודם לכן החלטתי שאני חייבת לשלוח את קבוצת הוואטסאפ של הבניין אל הארכיון ולצאת מהבית. ארבעת הקירות סגרו עליי מדי, וכל הווייתי הוקדשה למריבה הטיפשית הזו. נסעתי אל החנות של אחותי פה בחריש, הייתי חיוורת, הראיתי לה את השיחה.
“ענית יפה מאוד", היא אמרה לי, “גם אני הייתי בדיוק כמוך בפעם הראשונה שנכנסתי במישהו, אבל זה עובר, עדיף להיות בצד הזה מאשר לאגור ולאגור ולקבל זבנג רפואי בסוף".
היא צודקת, זה בדיוק מה שקרה לי.
אתם יודעים, פעם הייתי מבקשת סליחה על כל מילה שנייה, גם כשהתפרסמתי, וגם כשהייתי במסעדות או במקומות שעליהם שילמתי לא מעט כסף. תמיד, בסוף כל בקשה שלי, הוספתי “סליחה על הטרחה" או “וואי, לא נעים לי", וזה לא נאמר כדי לרצות, זה היה כל כך נאמן לאמת. פחדתי מהצל של עצמי. כשיצאתי מהניתוח שלי, שעליו כבר כתבתי לכם יותר מדי, ואחת האחיות הוסיפה לי כל כך הרבה משככי כאבים כי אחד לא עזר, וסידרה לי את המחט כשזו יצאה מהווריד, ועזרה לי לעשות צרכים כשלא יכולתי לקום לשירותים, כל מה שיכולתי להגיד לה זה “אני מצטערת", “וואי אני מתנצלת זה מגעיל", או “תקשיבי, אני בדרך כלל לא כזו". ואז, באיזה יום אחד, קצת לפני שהשתחררתי מהמחלקה ההיא, בבית החולים ההוא, סירקה את שערי ואמרה לי “מרסל, תבטיחי לי דבר אחד".
“מה שתרצי", אמרתי לה.
“תבטיחי שאת מפסיקה להתנצל, זו העבודה שלי וגם של כל האנשים בחוץ, מגיע לך לקבל, מגיע לך להיות חלשה, מגיע לך לרצות, ומגיע לך שיטפלו בך, בסדר? תזכרי שמגיע לך".
וזהו מאז הנדר הקטן ביני לבינה. כשאני רחוצה, מבושמת ולבושה בפיג'מת בית חולים, הפסקתי לרצות, ויותר מזה, איך אומרים הערסים, “אני רואה שבלעת כדור אומץ". אז בלעתי הרבה כדורי אומץ, וכל אחד שמרים גבו ומתבריין וחושב שאני לבד בעולם הזה ומותר לו לעשות דברים שלא היה מעז אם היה לי גבר בבית, חוטף.
ביום ההוא הרמה הייתה מעט נמוכה, ואני לא כל כך מרוצה ממנה, אבל לא אני התחלתי את המריבה, ולא אני ניצלתי חולשה רגעית, שיתמודד.
בכל ערב אני וגפן עושות סימולציה, ציירנו לנו שני דרכונים (היא קוראת להם "דרקונים"), ופעם היא הדיילת בכניסה למטוס ופעם אני.
“שלום אמא, איך קוראים לך?", היא שואלת כשאני מציגה לה את הדרכון שלי.
“מרסל מוסרי", אני עונה לה.
“ולאן את טסה?", היא שואלת.
“לתאילנד, איתך", אני עונה לה, ואחר כך אנחנו מתחלפות, ואני הדיילת והיא הנוסעת, ובסוף אנחנו יושבות על הספה בסלון יחד עם מנש הכלב השמן שלנו, שיצר לי מריבה היום עם כל הבניין כי השתין על החומה, וטסות לתאילנד.
עוד חודשיים נהיה על הטיסה. היינו אמורות להיות שם שלושה שבועות ולחזור ארצה, אבל כרגע השארתי את הכרטיס פתוח.
אני צריכה להירגע ולנשום עמוק. ובארץ אין פינה אחת לרפואה שיכולה לתת לי את זה.