שנים חיפשתי מוסף חג של "מעריב" ולא מצאתי. זכרתי את השער, ושמיכה קירשנר ואני נכנסנו לעזה מתישהו בשנות ה־90. לא עלה בדעתי שזה היה ב־1997, אחרי שנת הפיגועים הגדולים. זכרתי שנזקקנו לרשות מיוחדת להיכנס לעיר ולמלווה צמוד. גל אוחובסקי, שערך את המוסף, מצא אותו. קראתי את הכתבה כמו שרואים סרט פעם שלישית. זכרתי את הפחד והעורף המכווץ. זה היה בעת ההתפכחות מאוסלו. מאז הידרדר המצב במדרון תלול.
הים העיר אותי בלילה. כמו כולם בעזה, גם הים כועס ומתנפל על החוף הנקי. הים בעזה רועש במיוחד, אף על פי שהיה שקט ולא גלי ושום דבר לא הפריע לו להתגלגל אל החוף חוץ משורה של סלעים נמוכים. אבל העיר שקטה; האנרגיה השלילית של עזה מתפזרת למדבר ולים באין מפריע.
מאז הסכם אוסלו - שהטעה את העזתים יותר משהטעה דור שוחר שלום בישראל - החלה עזה להתנהל כעיר ים־תיכונית בעלת יומרות תיירותיות של ריביירה. פרנסיה ויזמיה בנו בתי מלון בסגנון הארכיטקטוני הישראלי האווילי: בניינים גבוהים ומכוערים שחוסמים את הים ואת הבריזה הטובה שנושבת ממנו כדי להעניק נוף מרגש לכמה תיירים. הטעות האופטית הזמנית של תהליך אוסלו דרדרה את עזה לייאוש עמוק שסופו חוליות מתאבדים בלב ישראל, והיא עוברת כחוט שני מדמם בכל מה שתעשה ואצל כל מי שתפגוש כאן ויהיה מוכן לשבת איתך רגע.
בלובי הקטן של מלון "פלסטין" החדש תלויים צילומים רבים של הראיס ערפאת מחובק עם כל מי שנקרה בדרכו. כאשר הים העיר אותי באחת הקומות העליונות של המלון, שאורחיו המעטים היו עיתונאים זרים שנואשו מלהתלונן על המים החמים, הזדקפתי בבהלה. לא אבוש; בהלה היא מצב צבירה מקובל לישראלים. לא בהלה נוסח אזור הביטחון בדרום לבנון או סיור בחברון, כי אם התרגום האנושי והאישי מאוד לתחושות ניכור, ריחוק ואי־שייכות.
ועדיין, עזה היא עיר אופטימית שתושביה אופטימיים. חוסנם הנפשי גדול משלנו. כדאי להביא את זאת בחשבון כאשר עורכים חישובים היסטוריים ארוכי טווח. נתניהו תקע את תהליך אוסלו באדמה, הידק עליו את העפר ואפילו הזמין את האישה והילדים לקפוץ עליו. אבל העזתים, גם אלה שמעולם לא אהבו את הפתרון הזמני ואת תנאי הכניעה המבישים המוטמעים בניסוחו הקלוקל והכושל, מאמינים כי התהליך עלה על שרטון זמני, שהגאות המדינית הראשונה שתישא בגליה מעט שאר רוח וחזון תוריד אותו ממנו.
כל אימת שלחצנו על הגז, יצאנו מעזה למחנה פליטים אחר. גם עזה הזאת נושאת את סימני השיניים החמדניות ואת טביעת האצבעות הקולוניאליסטית של ישראל, האימפריה שהייתה. ישראל יישמה בעזה פתרונות אורבניים מהזן המנדטורי הקסרקטיני. ים של בטונדות ומבני קבע ארעיים יש בעזה, לצד בנייה שיכונית גבוהה, כמו הייתה פרבר של חולון או בת ים בלי ערוץ 2.
במקום לקנות מלט מרומניה או ממצרים ברבע מחיר, היו מי שהיה להם כדאי כלכלית לשעבד את עזה למלט ישראלי. ישראל יצאה מעזה על פי אוסלו, אבל ציפורניה החמדניות תקועות בבשר הפלסטיני עמוק־עמוק. קשה להאמין כיצד גרמנו לרשות הפלסטינית, שהתאהבה בעצמאותה החלקית ובתהליך השלום, להתמכר לנו. כ־%70 מכל מה שעזה צורכת - ממלט, דרך מי שתייה ועד פירות וירקות - מגיע מישראל. לא לשווא הם מחרחרים כאשר אנחנו חונקים אותם בהתקפי סגר־חנק עונתיים, תשובה נבזית ולא אינטליגנטית לטרור. כאשר אנחנו סוגרים את הברזים, אין להם מה לאכול ולשתות.
איסמאעיל סאלח, המלווה שלנו מטעם הרשות, מביא מי שתייה לבני ביתו - אישה בהיריון ושמונה ילדים - מבאר מים טובים הנמצאת מרחק שלושה קילומטרים נסיעה מביתו. שלוש פעמים בשבוע הוא נוסע ברנו 5 הישנה שלו לבאר וממלא מים במכלי פלסטיק גדולים. אם אצלנו נוהגים לדבר סרה במאיון העליון, אותה שכבה עשירה שהעולם הוא מגרש המשחקים הפרטי שלה, בעזה מדברים על כ־5% מאוכלוסייה של כמיליון נפשות שתפסו את החיים הטובים בביצים. בכל הקשור להתנהלותו מבית, ערפאת הוא עוד דיקטטור מושחת שכדי להחזיק בכוח עליו לרפד את המנגנון שלו. אף אחד בעזה לא התעלף כאשר דוח פנימי חשף ש־360 מיליון דולר מתוך תקציב של 900 מיליון דולר מתרומות, נעלמו בצנרת והגיעו לידיים פרטיות.
הגדילו לעשות כל ה"אבואים" המפורסמים מהרשות. אבו מאזן בנה לעצמו וילה גדולה ומנקרת עיניים בלב עזה בעלות משוערת של 2.6 מיליון דולר; טירה רב־קומתית, שלפי מספר חדריה היא יכולה לשכן חצי מחנה פליטים. את הגישה לביתו של מפקד המשטרה רזי ג'בלי חוסמות חומות פלסטיק ושוטרים חמושים מפטרלים ברחוב הקטן. הטענה הרשמית היא שג'בלי חושש שכוחות הביטחון הישראלים ינסו לחטוף אותו.
כאשר ניסינו לצלם את ביתו ההולך ונבנה של מוחמד דחלאן מדרום לעזה, מתחם יפה המיתמר על גבעה גבוהה המשקיפה על הים, הסתערו עלינו פועלי הבנייה בפיקודו של צעיר ממנגנון הביטחון אחרי שלושה פריימים, והבהירו לנו בנימוס סמכותי שאת ביתו של דחלאן לא מצלמים. הם דרשו לקבל את הפילם, שעליו צילמנו בהיחבא גם את ביתו של אבו מאזן. אחרי עשר דקות של מצור היה ברור לנו שעם סרט הצילום לא נעזוב. לא עזרו המחאות והניסיונות להשיג את הממונים בטלפון. הפילם נשאר אצל דחלאן.
איסמאעיל סאלח הוא פלסטיני בן 41. הוא דובר עברית רהוטה, מעט מהוססת וספרותית; הלוואי שישראלים היו מדברים ערבית כמו שהעזתים יודעים עברית. מפלסטיני כזה אתה מצפה שישפוך אש וגופרית על ישראל. סאלח עשה את זה, אבל לא בלהט. הוא מיואש מהמצב יותר מאשר הוא כועס עלינו. כאילו שההתעמרות הישראלית בעזה היא עובדה שאין צורך לשוב ולהכות בראשה. גלגלי תנופת השיקום של עזה נעצרו בחריקה מאז המהפך בישראל.
סאלח השתחרר ארבע שנים קודם לכן מהכלא הישראלי, שהיה לו בית ספר. הוא למד עברית בהתכתבות באוניברסיטה הפתוחה. הוא קורא כל בוקר שלושה עיתונים ישראליים. שומע בכפייתיות את קול ישראל ויודע עם מי דיברה שלי יחימוביץ'. כשהיה צעיר, חשב שצריך להילחם בישראלים. לכן השליך רימונים על חיילינו בשירות הפת"ח. בסוף נתפס ונכלא. היום הוא רוצה לדבר איתנו עד הסוף. הדהים אותו שישראל החזירה את השייח' אחמד יאסין לעזה. נראה שאנחנו גורמים לו השתאות גדולה. הוא שותף לדסק הישראלי עם סופיאן אבו זיידא, מאלה שמגיעים לעיתים ל"פופוליטיקה" ומדברים עברית רהוטה יותר מהשרים שיושבים לצידם. שאלנו אותו מה הוא חושב על "פופוליטיקה", והוא אמר שלא תמיד זה מצחיק אותו.
"אתם לא מבינים מה אתם עושים לנו". סאלח מדבר בלי טרוניה, כמי שאין לו תביעות מבני שיחו. "כשיש סגר, למשל, זה לא רק שאין לילדים מה לאכול. ערכתי מחקר גדול שאני מוכן לתת לכם לקרוא. גיליתי שהאלימות בתוך המשפחה הפלסטינית עולה בעשרות אחוזים בזמן סגר. הבעל מובטל. אין לו עבודה ואין לו כסף להביא הביתה. תחושת האשמה והבושה מיתרגמות להרמת ידיים. בני הבית מעיקים עליו ומעצבנים אותו, והוא שולח את אשתו חזרה להוריה. הוא לא יכול להסתכל לה בעיניים.
"אתם לא מבינים למה אני נוסע באמצע הלילה להביא מי שתייה למשפחה? כי המדיניות השיטתית של ישראל בכל שנות הכיבוש הייתה לגזול מאיתנו את מי השתייה. ישראל קדחה בארות מים סביב עזה, שאבה את המים וייבשה את מי התהום. זה לקח שנים, אבל בסוף נותרנו בלי מים. מים מלוחים מהים חלחלו לבארות והרעילו אותן. תושבי עזה חולים במחלות כליות ומעיים זיהומיות. כאשר נשברת עצם של תושב עזה, לוקח לה פי ארבעה זמן להתאחות מאשר אצל מישהו אחר. במים שהוא שותה אין אף מינרל. על 400 אלף תושבי העיר יש לנו ארבע מכונות דיאליזה. אחוז העקרות אצל גברים עזתים גבוה בגלל המים".
הדברים נאמרים באיטיות, מתוך מחשבה, ללא כעס, בהשלמה סטואית עם מצב מחורבן שהולך ומחמיר. כל הכסף שאמריקה, הקהילה האירופית וישראל, המחויבת על פי הסכם, שופכות פנימה, נעלם בלי להשאיר סימן. תועלתו אינה מורגשת.
בלילה חזר סאלח לקחת אותנו לסיבוב בעזה. יחסית לעיר שחיה חיים כה קודרים, עזה היא עיר ללא הפסקה. באחת עשרה בלילה היו כל החנויות פתוחות. זה היה מפתיע. בתי מרקחת, מרכולים, דוכני ירקות, אוכל רחוב, תחנות דלק. בעזה נהגים במהירות שהייתה משמחת את הנואל שבנהגים הישראלים. המהירות הממוצעת היא 100 קמ"ש. העזתים עוקפים מימין, משמאל, מלמעלה ומלמטה, מרבים לצפצף, אבל סטטיסטיקת תאונות הדרכים שלהם נמוכה משלנו.
ערפאת שפך בעיר ים של שוטרים. פלסטינים אוהבים מדים. ולכן לבושים כוחות הביטחון המגוונים ערב רב של מדים. כחולים לשוטרים, כחולים מנומרים לשוטרי קומנדו, ירוקים לחיילים, ירוקים מנומרים לחיילי עילית. משוריינים ישישים רובצים כמו דינוזאורים קדמוניים בפינות הרחובות. חייליהם מנגבים חומוס מעבר לכביש. משאיות שועטות ברחובות, כולם גונבים ימינה באדום. עגלות רתומות לחמורים זוחלות באין מפריע. הצהלה הגדולה מכולן: חגורות בטיחות אינן חובה. המהמורות בכבישים היו גורמות לקובה להיראות כמו מסלול מרוצים משובח. אלה אינן מהמורות שתאבד בהן צמיג. הרנו יכולה להיעלם בתוכן.
כמובן שסאלח ירד לסוף דעתנו הקולינרית. כבר אמרתי שהוא למד אותנו היטב. בסיבוב הלילה המפתיע שלנו הוא לקח אותנו ל"אלעפיה", היכל השווארמה של עזה. מכוניות בכל מקום וים של גברים צבא על השיפודים האנכיים העמוסים כל טוב. עמדנו בתור עם השבאב העזתי, נשנשנו מהחמוצים החריפים וקיבלנו שווארמה הודו טובה בלאפה. בעל הבית שתל לנו שני כיסאות כתר פלסטיק לבנים בחול ליד הדוכן, הרים את זנב הגלבייה והתיישב לידנו. הוא טען שהוא קרוב משפחה של אבולעפיה ביפו.
למחרת דילגנו על ארוחת בוקר גדולה במלון. כ־60 דולר לחדר עם מיטות נוער, כריות מחצץ גרוס, אוויר צונן ונקי מהים, מים חמים וערוץ 1 ו־2 בקליטה סבירה. סאלח הבטיח לקחת אותנו למקום עם חומוס, פול ופלאפל וכך היה. בפינה סואנת שאינה שונה מאבו חסן ביפו, אכלנו חומוס מצוין עם גרגרים, לימון טרי, שום, סומק וצלחת עמוקה של פול. הפלאפליסט טיגן במהירות של 500 כדורים לדקה והביא קערה של כדורים קטנים וריחניים. שלוש מנות עם שתייה קרה עלו 9 שקלים.
כדי שהתמונה תהיה מלאה: בכירי הרשות ושועי העיר נהנים משירותים של בית בושת ענק על החוף. שורה של וילות חדשות, מתחם סגור ומוגן וזונות מקומיות ומייבוא. ככה זה שמקימים מדינה. מישהו צריך לעשות את העבודה המלוכלכת.
ישבנו לקפה עם מנהל אתר נופש שבנייתו הסתיימה ונזנחה. הוא עבד שנים רבות במסעדה מול בית "מעריב" ודיבר עברית טובה. האוויר היה נקי וצונן, ספוג ניחוח של פריחת הדרים ושאריות מעונת התאנים. סירות הדיג הסמוכות לחוף התנדנדו במים השקטים. לא היה כעס. אפילו לכעוס כבר אין יותר כוח בעזה. הייתה אווירת נכאים. לא שונה משלנו. גם כאן מצב הרוח הלאומי ירוד, אבל אף אחד לא אמר שזה ייגמר רע. כאילו שכאן יש תקווה, או אולי ממציאים אותה בכוח. המחשבה על האפשרות האחרת קשה יותר, והכעס, כאשר בעבע, יצא בעיקר על הראיס, שמכר את החלום של עזה לפרוספריטי בנזיד עדשים לישראל.
למחרת קרטענו על הדרכים החוליות לביתו של השייח' יאסין כדי לראות מקרוב את החפלה עם שובו. אבל 24 שעות אחרי המהפך בעזה, השכונה נרגעה. אנשיו של יאסין, ללא ספק הסיוט הקיומי הגדול שלנו, לא היו חמושים. בעיני רוחנו תהינו למה זה כך ומדוע הם לא מגוננים עליו בנשק חם. הבית הקטן והפשוט בפאתי שכונה ענייה במיוחד, ליד המסגד הגדול שבו הקים יאסין את חמאס, היה שקט. זרם דליל של מבקרים הדורים הגיע לנשק את השייח' על מצחו. אף אחד לא בדק אותנו כאשר הכניסו את קירשנר לצלם את השייח'.
בשוק של עזה, ברגע מאיים אחד של אובדן שליטה והתלהטות יצרים, שהחלו עם חיוך והידרדרו לדחיפות קולניות מצד צעירים חמושים במקלות שביקשו להצטלם ונסחפו למערבולת אלימה, נזכרנו במה שנוהגים לומר אצלנו אלה שהיו מעדיפים שנחתום הסכם שלום עם נורווגיה.
העזתים אינם אויב שבחרנו בו בתבונה. הם מסוכנים ונחושים מאיתנו. יכולת העמידה שלהם גדולה משלנו. המרירות שלהם כלפינו מוצדקת ממרירותנו. הם יכולים להמתין בסבלנות של בדואים עד שיתרוקן שק התרגילים הנואלים והזולים שלנו. עד שממשלות הזדון והרשע שלנו יחלפו מן העולם. עד שהדמגוגיה הניהולית שלנו, נשקנו המועדף נגד הטרור, תמצה את עצמה.
האויב הגדול שלנו, כפי שהוא משתקף במראה העזתית, הוא אנחנו. עם גבהות ליבנו, תחושת האדנות האימפריאליסטית, הטינה התהומית שאנחנו רוחשים לצעירים שצרו עלינו. אנחנו, עם הצורך הנקלה שלנו לנהל את חייהם, להוריד את ערפאת החולה על ברכיו כדי שיהיה מותר לו להמריא משדה התעופה הקטנטן שלו. אנחנו, שלא רוצים להרשות את כניסתו אלינו של איסמעיל סאלח, שניסה את דרך המלחמה ובחר בשלום. אחוזת משפחתו נמצאת בחלץ, איפה שפרץ פעם מבוע הנפט החשוב בהיסטוריה של ישראל. חלק מחלץ שלו. שלא כמו המתנחלים שלא ויתרו על נחלת אבותיהם, הוא ויתר.
"אם תשאלו אותי אם אנחנו שונאים אתכם", אמר סאלח, "לא אשקר לכם. יש שנאה. היא כל הזמן בנו. כמו מים עמוקים. לפעמים היא מתלקחת, אבל רק כאשר אתם מתאנים לנו. אנחנו לומדים לכבוש אותה. אבל אתם לא יודעים לכבוש את השנאה שלכם. היא בעיניים שלכם. היא חיה בדרך ניהול המשא ומתן. היא נמצאת ברצונכם להמשיך לנהל אותנו".
יכול להיות שזאת עמדה קיצונית. אינני מצפה שתהיה מובנת או מקובלת. אבל אחרי יומיים בעזה, אחרי שראינו מה ישראל עשתה ועדיין עושה לעזה, אני מבין כיצד קם צעיר ומצטרף לחמאס. זה כוח טבעי, הגיוני ומחויב המציאות, שאינני מבין מדוע ממשלת ישראל היא האחרונה שמבינה את זה. עזה הייתה סיר לחץ מלא מוגלה לפני שישראל כבשה אותה. מה שקשה לקבל הוא העובדה שישראל היא שמלבה את הלהבה שגורמת לסיר הזה להמשיך לרתוח, עד שהוא מתפוצץ בתוכנו והורג אותנו.