כבר כמה זמן שהשעה ארבע וחצי אחר הצהריים נדמית כמו שבע בערב, הלילה מתארך עד אין קץ, ואנחנו עמוק בשעון החורף, שהדיון עליו נדחק באופן טבעי לשולי החדשות. מי שהצליח להתגבר על הג׳ט לג הזה, שירים יד. 

אולי זו התקופה שעוברת עלינו, אבל השנה מאוד קשה לי להתרגל לשעון. הכי קשה אי פעם. יותר קשה מהתקופות החשוכות בהיסטוריה של ישראל, כשהיו מחליפים את השעון לפני יום הכיפורים, בשיא הקיץ. 

מתברר שחושך לא רק קשור לשעון. בשנה שעברה אפילו לא שמתי לב שהחלפנו שעון. היה כל כך חשוך כשעדיין היה שעון קיץ, שהחורף שנפל עלינו די מהר אז דווקא התאים לי. הוא אפשר לי להתחפר בתוך עצמי ולהסתגר במשך כמה שבועות בבית, כשעוד לא ממש יכולתי לחשב מסלול מחדש ולהבין מה אני עושה. מה בכלל כולנו עושים. 

כמעט בלי שהרגשנו, או שהרגשנו קצת יותר מדי רגשות, חלפה שנה, ושוב החלפנו שעון, ועד שכבר התרגלתי לקיץ ולבקרים המוקדמים בים ולשקיעות החמות, פתאום הוא שוב נגמר. נהיה קריר בבוקר. המים קרים בים. השינוי הזה נחת עליי בבת אחת, כמו שהכל נוחת פה: מלחמות, שערוריות - ומזג אוויר. כי בישראל כמו בישראל, אין אמצע. גם לא בעונות. או שחם מאוד או שאת קופאת מקור. אז הגיעו החגים, ופתאום כבר חשוון. שוב מחשיך בחמש אחר הצהריים. אני מוצאת את עצמי רצה אחרי הזמן, מנסה להספיק הכל ומוקדם, כדי שלא ייגמר לי היום.

החלון הראשי שלי בבית פונה לכיוון מזרח. כל מי שגדל בשנות ה־80 מכיר את הקביעה שבחורף חם יותר בדירה שפונה למזרח. עד היום אני בטוחה שזו פיקציה של קבלנים ישראלים. כי חם פה תמיד, וזה מה שיפה בארץ. בבוקר יש אומנם הרבה אור, אבל קצת אחרי שהשמש מגיעה לרום השמיים ומתחילה לרדת אל עבר הים, אני מרגישה את הערב יורד בחלון. וחם לי, עדיין חם לי. 

הערב הפתאומי גורם לי לספור את השעות הספורות של אור היום, כאילו אני בנורווגיה רק עם מצב ביטחוני רעוע. אני מנסה להגיע לארבע וחצי אחר הצהריים עם הספק כמעט מלא של דברים שלא עושים בחשיכה.

שעון החורף גנב לי שלוש שעות ביממה, וזה מעצבן. מבחינתי, בשבועיים האחרונים, מיד כשיורדת החשיכה אני בשלה ללכת לישון. כמו האדם הקדמון, שהיה מסדר את חייו לפי עונות השנה ולפי כיוון השמש. ההיגיון אומר שאנחנו עובדים יותר מדי ושברגע שמחשיך אנחנו צריכים להפיל את העט או לסגור את הלפטופ, ולחיות את החצי השני של יומנו במיטה.

זה לא קל כשרוב היום הוא לילה. 

במשך שנים אני מנסה להיות קצת יותר אישה של לילה. גם כשהייתי צעירה וחיי לילה היו אמורים להיות משהו שכל מי שעוברת לתל אביב חווה, זה לא עבד. הייתי חוזרת הביתה מוקדם. תמיד. גם כשלא חיכה לי שם אף אחד, גם כשלא הייתי צריכה לתת דין וחשבון לאן אני יוצאת ומתי אני חוזרת ואם מישהו מלווה אותי הביתה. 

האתגר האמיתי בשעון החורף באמצע הסתיו המזויף הזה הוא בימים שבהם אני מלאה באנרגיות. דיסוננס מוחלט בין מה שבפנים למה שבחוץ. ההאטה הזאת של החשיכה, כשעוד רק סיימתי לאכול צהריים, בשעה שבה באירופה מתחילים לשתות בירה של אחרי העבודה - אצלנו נדמה שכבר אמצע הלילה. אני אוהבת שבאירופה הימים הפוכים: אנשים הולכים לעבודה כשעוד חושך ועולים על פיג׳מה כשעדיין אור. 

אבל כאמור, אף אחד לא מתייחס לשעון החורף עכשיו. זה לא באמת חשוב. רק מדי פעם, כשאני מעלה את הנושא, כולם מסכימים איתי שהוא מיותר. איך שבע בערב הפך להיות חצות, ואם מישהו היה חושב מחוץ לקופסה במדינה שטופת השמש שלנו, הוא היה מבין ששעון חורף הוא בזבוז של אנרגיה, חוסר יכולת לנצל את משאבי הטבע כמו שצריך. נדמה לי לפעמים שמי שמחליט על שעון החורף פשוט רוצה להשאיר אותנו בכוח בחושך. כדי שלא נגלה את האמת.

לפעמים אני משתעשעת במחשבה מה אם אלברט איינשטיין, האיש והאגדה, שמיוחס לו המשפט - לעשות את אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאה שונה זו אי־שפיות - היה מבקר כיום בישראל ומחשב כמה פעמים אנחנו עושים פה שוב ושוב את אותה הטעות ומצפים לתוצאה שונה. אין לי ספק שהוא היה מת מיד במקום. 