צופים שהגיעו לפסטיבל הג'אז באילת, שהתקיים בסוף השבוע שעבר, נתקלו באמצעות מסכי הענק שנתלו בצידי הבמה בהודעה הבאה: “אם במהלך האירוע מתקבלת התרעה, יש לשבת על הקרקע ולהגן על הראש עם הידיים במשך 10 דקות. חשוב להישאר במקומותיכם על מנת להימנע מפגיעה".
כאחד הצופים גם אני נתקלתי בטקסט הזה, בעודי מחכה למופע הראשון שלי בפסטיבל - זה של מארינה מקסימיליאן בערב חמישי. ובדקות הראשונות הוא לא גרם לי לכל התרגשות יתרה. הרי הלוגו הכתום של פיקוד העורף, ששולב בהודעה, מלווה אותי ואת כולנו כבר למעלה משנה. אבל אז ההכרה פתאום נחתה. באיזה אירוע מוזיקלי אחר בעולם הצופים אמורים להיתקל באזהרה כל כך מצמררת? שגם יושבת על מציאות נושכת ומוחשית: רק יום לפני כן כטב"ם שנורה מעיראק יורט מעל שמי אילת.
איך זה נתפס בכלל שאלפי צופים מתקבצים מיוזמתם לתוך אירוע שכולו תרבות, מוזיקה ואהבה, תוך שהם יודעים שבוודאות כזו או אחרת מישהו עלול לירות עליהם טילים במהלך המופע? ואז כל מה שיגן עליהם הוא ידיים שיונחו לצידי הראש?
זאת מציאות מעוותת. מטורללת. לא נורמלית בעליל. והעובדה שהפסטיבל מתקיים בכל זאת, ואלפי האנשים מתעקשים לפקוד אותו, מנרמלת אותה. מה שמעלה שאלה עקרונית, שלא מפסיקה להטריד אותי בשנה האחרונה. האם אותו נרמול, וההתעקשות לקיים אורח חיים שגרתי ככל האפשר, גם על רקע הטרגדיות והסערות שפוקדות אותנו, הם דבר חיובי?
על פניו, ברור שכן. היכולת הישראלית להמשיך לחיות כרגיל, כולל קיום של פסטיבלי מוזיקה, מעידה על חוסן. על תאוות חיים, בניגוד לקידוש המוות. וגם על סוג של אופטימיות ותקווה. אלמנטים שאויבינו לא ממש נהנים לראות. אבל מהעבר השני, הגמישות הישראלית המטורפת הזאת, שבמסגרתה כולנו יודעים לרקוד גם מעל ההריסות, מאפשרת את המשך הטירוף. כלומר, הנרמול מאפשר את קיום הלא נורמלי. וגורם לנו לקבל בהכנעה גם תרחישים לא סבירים, בלי להתקומם. למשל, המשך המלחמה כבר למעלה משנה, בלי שסיומה נראה באופק, או שיעדיה ברורים ומציאותיים.
ואותה אמביוולנטיות הוסיפה ללוות את החוויה שלי לאורך כל הפסטיבל (שהיה בסך הכל אירוע מענג ומשחרר). כך, למשל, המלחמה החריבה לחלוטין את היכולת של מנהלי הפסטיבל להביא אליו אומנים מחו"ל - מה שהיה לאורך שנים ארוכות גולת הכותרת של פסטיבל הג'אז האילתי, וההצדקה המרכזית לקיומו. כי הרי את האומנים המקומיים אפשר לראות בכל זמן ובכל מקום אחר.
לאור הנסיבות, הפסטיבל הנוכחי התבסס רק על אומנים כחול־לבן. ושוב, מצד אחד זה מובן לגמרי. ומהעבר השני, כשאתה נמצא בנמל אילת, הלוקיישן הנצחי של הפסטיבל, שטוף זיכרונות מהופעות חו"ליות גדולות שראית שם לאורך השנים, אתה מבין פתאום - באופן מוחשי עד כאב - את מצבנו האמיתי כרגע. עם לבדד ישכון.
הדואליות הזאת באה לידי ביטוי גם באילת עצמה. העיר הייתה מלאה עד גדותיה באורחים לאורך כל סוף השבוע. מציאת מקומות לינה הפכה למלאכה מאתגרת; וכך גם איתור שולחן פנוי בכל מסעדה בעיר. שלא לדבר על מקום חניה באתרים המרכזיים. ועדיין, האווירה הכללית הייתה רחוקה מרוח החופש והעליצות שמאפיינת את אילת בזמנים רגילים. בטח של פסטיבל. לפעמים היה נדמה לי שכולנו, כל מי שהגיע לסוף השבוע הזה, חיים בתוך שיר של משינה - מרגישים כמו תאונה, אבל ממשיכים להתנהג רגיל. שלא לומר, מתעקשים להתנהג רגיל.
באותו ליל חמישי, אחרי ההופעה המעולה של מארינה מקסימיליאן, חזרנו ליחידה שבה התגוררנו בעיר. ואת שנתנו השלווה קטעה אזעקה מצווחת, ששילחה אותנו בחמש בבוקר אל החדר המוגן ששימש גם את דיירי היחידות הצמודות. במהלך 10 הדקות שבהן שהינו שם, כל אחד מצא נימוקים ל"למה טוב שהאזעקה הגיעה דווקא עכשיו". אנחנו שמחנו מכך שהיא לא הרסה הופעה. קבוצת צוללנים בירכה על העובדה שלא קטעה להם את צלילת הבוקר. ומשפחה עם שלושה ילדים בדקה באיזו שעה נפתח הקניון. נרמול הטרלול נמשך.
על הסכין
ועוד מהפסטיבל: המופע של נגה ארז, שהתקיים על הבמה המרכזית היה אומנם של אומנית מקומית, אבל ההרגשה הייתה חו"לית לחלוטין. ולא רק בגלל האנגלית. לא צפיתי בהופעה של ארז כבר יותר משנתיים, ונדהמתי לגלות עד כמה היא הפכה לכוכבת פופ אמיתית, שטורפת את הבמה באופן שהוא גם סופר־מקצועני אבל גם משוחרר ומגניב. אלופה.
ועוד מהטרלול: באחד מחופי העיר ישבנו לצד שני גברים באמצע החיים. התברר שהגיעו לשמוע ג'אז ולהירגע מהמציאות שבה הם מתגוררים בקיבוץ בגליל העליון שלא פונה ומופגז בלי הפסקה. בסוף הם חטפו אזעקה. “אבל כל זה שטויות", סיכם אחד מהם. “את הפוסט־טראומה שלי חטפתי בכלל מהשירות ברצועת הביטחון בשנות ה־90". פרופורציות.
"הפינגווין" של HBO, שעונתה הראשונה הסתיימה לפני כשבוע, הייתה תענוג אמיתי שלא במקרה מזכיר יותר מכל את “הסופרנוס" האגדית. גם היות שהיא עוסקת במשפחות פשע, ובמערכות היחסים האנושיות שמאחוריהן, וגם בגלל תצוגת המשחק הבלתי נשכחת של הדמות הראשית. ובמקרה הזה, שתי הדמויות. קולין פארל וכריסטין מיליאוטי.