חבורה של 11 נערים, המבוגר שבהם אולי בן 14 והצעיר כבר מזמן היה צריך להיות במיטתו, כך אומרת האמא שבי, צועדת על פסי הרכבת ברחוב יפו בירושלים. חלקם לבושים שחורים, חלקם במדי ב' של צה"ל, גדולים עליהם בשלוש מידות ואחרים עם כיפות גדולות רקומות: “יחי מלך המשיח". ניידת משטרה נוסעת מאחוריהם באיטיות. טקס מלווה מלכה מסוג מוזר מאוד.
אחד מהם צועק: “או־הב אותך!", השאר עונים לו בשאגות: “או־הב אותך!". שום קשר בין תיבת התהודה לווליום שהגוף הקטן שלהם מפיק. כשהרכבת עוצרת בתחנה, הם מקיפים את הקרון הראשון ומתחילים לטלטל אותו מצד לצד. אחר כך הם עולים לרכבת. איש לא מעז להישיר אליהם מבט. הם מתחילים לקפוץ בקרון וממשיכים בקריאות “אוהב אותך". בתחנה הבאה, שוק מחנה יהודה, הם יורדים ונבלעים בסמטאות.
זה מחזה מוכר מאוד בעיר. חיילים קטנים, ברובם של אחד שמזמן הייתי מצפה שייחקר סביב השאלה למה הוא מסתובב עם נערים שיכולים להיות נכדיו. איפה ההורים שלהם? ומה באמת קורה שם בגרסה הירושלמית של החלילן מהמלין? אלא שהם לא עכברים, הוא לא חלילן, ופה זה לא המלין. הרבה יותר הספר “בעל זבוב" של וויליאם גולדינג, שבו חבורת ילדים היא סמל לתהליך שבו חברה מאבדת את ערכיה האנושיים.
אני מודה שכאשר קראנו את הספר בתיכון הרגשתי בעיקר פליאה נוכח הבחירה לתקוע אותנו עם ספר שיש בו תיאורים מחרידים, בהם הוצאה להורג של נער בידי חבורה צעירה.
היום אני מבינה שגולדינג בא להצביע על קריסה של חברות ולהתריע מפני האכזריות כשהנפש מופקרת לרגשות כמו פחד, כעס ואי-ודאות. ניקח למשל את בני ה-12 מהחבורה הירושלמית. מסכנים. כמעט מחצית מחייהם הם חיים בתוך מגיפה עולמית ומלחמה קיומית מקומית, ומי יודע מה הם עוברים בבתיהם.
כבר שבועות שאני נעה בין מחקרים שעוסקים באלימות בגיל הנעורים. אפשר היה להסתפק בהסבר הפיזיולוגי: בגיל ההתבגרות, האזורים האחראים במוח על שליטה ברגשות ובשיפוט (הקורטקס הפרה־פרונטלי) עדיין נמצאים בהתפתחות. במקביל, המערכת הלימבית, הקשורה לרגשות, פעילה במיוחד, מה שעלול להוביל להתנהגות אימפולסיבית ואלימה יותר.
זה כמובן לא מספיק לטעמי, הרי יש פה גם בנות ובני נוער אחרים לגמרי. נערות ונערים שמקדישים את הזמן שלהם להתנדבות בחקלאות ועם משפחות מילואים, מוותרים על חופש ומעדיפים ללכת למכינה קדם-צבאית ורואים בעצמם הדור הבא של ההנהגה במדינה שנשברת להם מול העיניים.
אולי זה בכלל לא המבנה המוחי, אלא השפעות חברתיות ותרבותיות וחוויות חיים של מי שחוו הזנחה, התעללות או מצבי סיכון גבוהים? טראומות מוקדמות הרי משפיעות על היכולת לווסת רגשות בצורה תקינה ועלולות לעודד התנהגויות אלימות. כשהמבוגר הדומיננטי בסביבתם רואה בהם חומר ביד היוצר ושליחי האידיאולוגיה שלו, התמונה ברורה למדי.
בלי קשר, לאחרונה ראה אור בהוצאת יד ושם הספר “מדיניות הרדיפות וחיי היהודים בגרמניה הנאצית - מבחר תעודות 1933-1945", ובו 122 תעודות היסטוריות שמלמדות על הדינמיקה של הדרת היהודים מהחברה הגרמנית בעקבות עליית המשטר הנאצי לשלטון בגרמניה (עורכים: פרופ' גיא מירון וד"ר סוזנה היים).
התעודות האלה הן לכאורה מסמכים יבשים, אבל הן מעידות יותר מהכל על תהליכי התפוררות של חברה שנשאבה למערבולת של שנאה מתוך שילוב של אדישות, לחצים כלכליים ומשחקים פוליטיים, והרס הקשרים האנושיים.
התעודות ההיסטוריות מציירות תמונה של חברה שבה אלימות הפכה לשגרה: תלונה של רוכלת גרמנייה נגד רוכל יהודי, מורים פרטיים שקראו לחרם על קולגות יהודים והשתקה של קולות מחאה שקראו לעצור את התהליך המהיר של קריסת מוסדות חברתיים והפקרת ערכי המוסר.
התעודות משקפות כיצד נעשה שימוש מכוון בבני נוער, שהושפעו מהאידיאולוגיה השלטת. הדיווח על השתתפות נערים בתקיפות ובוונדליזם, יחד עם עידוד המערכת להסתיר מידע מההורים, מראים כיצד הופרדו הנערים מסמכות הורית והפכו לחיילים קטנים במנגנון של דיכוי ושנאה.
בחרתי להתמקד בטורי השבועי בבני נוער, ולכן אצטט מהספר תלונה של אם על השתתפות בנה בן ה-15 בפעילויות ליליות של נוער היטלר נגד יהודי מינכן במאי 1935. זאת בלי להשוות כמובן למתרחש מתחת לאפנו, כי הרי אסור להשוות. חס וחלילה שנשווה.
וכך כתבה: “השעה הייתה אחת עשרה וחצי בלילה. כשהגעתי למטבח היה הילד שלי, בן החמש עשרה, עסוק בדיוק בהתלבשות. בתשובה לשאלה מה זה, מה הוא עושה, הוא אמר לי שבשתים עשרה בלילה יש להם מסדר.
האם חשבה (המעבר מגוף ראשון לשלישי במקור - כס"ו) בלילה שהוא חלם את זה, ורצתה לשלוח אותו בחזרה למיטה, אך הוא מיאן בנחרצות, ועמד על מילוי חובתו. זמן קצר לאחר מכן עזב את הדירה ועל המדרגות המתין לו נער אחד בן ארבע עשרה.
שמעתי איך הילד שלי נשאל אם יש לו איתו צבע מְאַכֵּל. כשהילד חזר הביתה, שאלתי אותו מה יש לו לעשות עם צבע מְאַכֵּל. אחרי היסוס ממושך הודה בפניי שהיה עליהם למשוח בדבק ולמרוח בצבע את חלונות הראווה של היהודים.
“מכל גדוד המונה 500 חברים בערך נבחרו 40 הטובים ביותר לפעולה הזאת. כמה נערים נעצרו בידי המשטרה. להפתעתי הגדולה אמר לי הילד שלי שהוטל עליהם בחומרה יתרה שלא לספר דבר להורים על המסדר ועל הפעולה. הבן שלי, בחוסר הבינה הילדותי שלו, אמר לי עוד בלב עולץ שזה היה המסדר היפה ביותר שלו. האם הייתה מלאת התקוממות על ההתרחשויות, כי הדבר חותר לחלוטין תחת הסמכות ההורית. כבר בגיל נעורים מוקדם נמנעת שליטה של ההורים על הילדים, ומדריכים אותם לעבור על החוק".
הידרדרות לא מתרחשת בבת אחת אלא בשוליים, במבטים המושפלים ובשתיקה. השאלה היא לא רק מה קרה אז, אלא מה מתפספס עכשיו. אולי עדיין אפשר לעצור במדרון התלול, מתוך תקווה ואמונה שעוד יבואו זמנים אחרים.