היום יום ההולדת שלי. 55 שנים חלפו מאז שבאתי לעולם. כשאתה ילד, אתה יכול לדמיין (או לפחות כך נדמה לך) את עצמך גדול: חייל, בן זוג, אבא. אתה יכול לדמיין מה תעשה בעוד כמה שנים, לחשוב מה היית רוצה שיקרה ומה מפחיד אותך. כך גם כשאתה בגיל 20 נניח, מצוי בתחילתו של קשר משמעותי ראשון; בן 25 בפתחה של קריירה; בן 30 לפני פרק ההורות, וכך הלאה.
אלא שבתוך כל התוכניות האלה, שחלקן מתגשמות אחת לאחת וחלקן נראות במבט לאחור נאיביות ומופרכות, אף אחד לא מדמיין את יום ההולדת ה־55 שלו.
אני לא רוצה להישמע מורבידי חלילה, בהיותי טיפוס שמח בחלקו, עשיר ללא קשר למצב העו"ש בבנק - אבל הגעתי לגיל שבו אולי מוטב לא להסתכל קדימה, לא לתכנן תוכניות. זה לא רק מפני שבגילך יש לך כבר כמה מכרים שבעודם מתכננים את המחר בדיוק התקשרו מהמרפאה כדי להגיד להם שבקשר לבדיקה ההיא... זה בעיקר משום שגם אם הכל ילך כשורה ולפניי עומדות עוד 20, אפילו 30 שנים לפני שאתחיל לדעוך אל תוך עצמי, הרי שאני בגיל שבו כבר רוב עתידי נמצא מאחוריי.
אם למישהו זה נשמע מדכא, אבהיר שלמעט הטרגדיה האנושית הכללית, שבמסגרתה כל תינוק שזה עתה בקע מרחם אמו לאוויר העולם דן את עצמו בהכרח גם לייסורי גסיסה (גם אם התהליך יארך 100 שנים), אני דווקא בסדר.
כן, אני חייב להתחיל “לשמור" במובן המבוגר של המילה: להימנע ככל האפשר מבשר אדום, להקפיד על הכושר הגופני, להפחית במשקל, לנסות להתפתות פחות לשתייה, ללכת להיבדק אחת לאיזה זמן סביר - מסוג הדברים שכלל לא היו מעסיקים אותך לפני כמה שנים ועוד. אבל בגדול הילדים כבר לא מעירים אותי באמצע הלילה; הכסף, זה שלעולם אינו מספיק, אמור למנוע ממני כניסה לסטטיסטיקה העגומה של קשישים שנאלצים לבחור בין אוכל לתרופות; עשיתי אהבה בחיי, לצד לא מעט טעויות; ואני עדיין צעיר מספיק כדי לרצות עוד מהראשונה ומספיק מבוגר כדי להימנע ככל האפשר מהאחרונות.
“מיטב שנותיי"? לא הייתי נסחף, אבל לו הייתי רכב, אפשר היה להציג אותי בלוח המודעות כ"משומש במצב טוב" בלי להיות נוכל גמור.
איך חוגגים יום הולדת שכזה? במקרה שלי, בליסבון. מי שקורא את הטורים הללו בקביעות יודע שאני במהלכו של ניסוי תחום בזמן (חודש), שבו אני מנסה לגלות אם יכולה להיות לי ארץ אחרת. מסקנות סופיות עדיין אין לי, אבל לו הייתי נדרש לספק דוח ביניים, הייתי משיב כספי ריבלין המנוח בדמותו של שמעון פרס (המנוח): “כן ולא".
לא, כי לא יהיו לי עוד נופים כנופי מולדתי, גם כשאני מביט בנהרות שוצפים ופלאי טבע, אני מסוגל להתפעל, אבל תמיד להרגיש אורח. לא מדובר רק על שכיות חמדה של הטבע, אלא גם על בני האדם: אני מת על ליסבון, יכול להתאים את הדופק שלי לזה של האנשים כאן, להתפעל מהרוגע היחסי שלהם, מההגינות הבסיסית שטבועה בהם, מהיכולת המופלאה שלהם, שאנחנו איבדנו מזמן, לאזן בין הצורך להתפרנס, לבין היכולת לפרוש להפוגה ממרוץ העכברים. אז למה לא? כי תמיד יעמוד בינם לביני איזה חיץ בלתי נראה, משהו שיגרום לי להיות מתבונן מהצד ולא חלק אורגני חדש מגוף שתפקד נהדר גם לפני, אפילו אם איני נדחה על ידיו.
ולמה כן? כי על רקע התקופה האיומה הזאת בחיינו (כן, אני מאלה שסבורים שאנו חיים את התקופה הרעה ביותר בחייה של אומה, ימים שבהם אינני בטוח עוד שאני מאחל לצאצאיי להמשיך לחיות בה), יש במפלט הזה לא מעט נחמה.
הנה דוגמה מהשבוע שעבר, עת הותר לפרסום דבר נפילתם של שישה מחיילי גולני. ה"פוש" מאתרי החדשות פילח את הלב כסכין. אבל כחלוף משהו כמו חצי שעה שבמהלכה לא יכולתי לחשוב אלא על שש משפחות שחייהן התהפכו באחת, חזרתי להיות מוטרד מדברים אחרים - בלי דיון חדשותי באולפן בדבר נחיצותה של המלחמה, בלי סיקור ההלוויות. בריחה? בהחלט. מזור לנפש שעייפה כבר מידיעות שכאלה? כן, גם בהחלט, עם כל הצער שבדבר ועם כל כמה שלא פטריוטי להגיד דבר שכזה.
ולפיכך לא וכן: “מכורה שלי" יש רק אחת, אפילו אם מדובר ב"ארץ נוי אביונה" (אף שהשיר הנפלא של לאה גולדברג לא נכתב על ארץ ישראל), אבל כמו בסיפור אהבה שהפך לבלתי אפשרי - לפעמים מוטב לתפוס קצת מרחק. לפעמים אפילו קצת הרבה.
אם לתמצת את ה"לא" וה"כן" לפריים אחד: הסטודנט החליט לכבוד יום הולדתי להזמין לנו מקומות באחת המסעדות היוקרתיות שצצו כאן בשנים האחרונות. במה הוא בחר? במסעדה ים־תיכונית עם שף ישראלי. כן, קל לעקור אותנו מישראל, קשה הרבה יותר לעקור את ישראל מליבנו.