כל ערבייה וכל ערבי. כל חרדית וכל חרדי. זו היא הדרך הנכונה היחידה להתייחס אל חוק גיוס צודק. אני לא אומר זאת כדי להטביע את הבעיה על ידי הגדלתה לממדים אבסורדיים עד שכבר אי אפשר לדון בה. זו היא טכניקה יעילה בוויכוחים, ואני יודע היטב איך להשתמש בה כשאני רוצה. לא זו הכוונה שלי כרגע.

אני תומך בגיוס החרדים. יכול להיות שיש ביניהם כאלה שמתנגדים למדינת ישראל, זה נושא אחר, אבל לימוד תורה וגמרא, או שמירה על אורח חיים בלי נשים יפות בסביבת העיניים, או שמירת מרחק משאר חטאים מדומים או לא מדומים איננה סיבה.

כל גבר חרדי צריך להתגייס בגיל 18. זה טוב ליהודים. זה טוב לעולם. ועם זאת - גם אם כל הגברים החרדים יתגייסו וכולם ליחידות קרביות, אני מבקש לא להסתפק בכך, ולא לשכוח מה באמת צריך להיות: כל ערבייה וכל ערבי. כל חרדית וכל חרדי. כל ישראלי.

השלום מתחיל בתירס
יום אחד אנחנו מבשלים לנו בביתנו גרגרי תירס קפוא משקית, ויושבים לאכול אותו. הערימה בצלחת שלי גדולה הרבה יותר משל האחרים, כי אני אוהב תירס הרבה יותר מן המכרסם הממוצע. תירס זה טוב. אם פעם אעלה סרטון טיקטוק שבו אני מדריך איך לאכול קלח תירס בלי להשאיר מאום מלבד הקלח הקירח, זה יהיה ויראלי. אולי אפילו אירשם פעם לתחרות ״אמריקה'ס גוֹט טאלנט״ ואראה להם מה זה לאכול קלח תירס גרגר אחרי גרגר. השופטים יקומו וימחאו כפיים.

אני אכלן קלחי תירס מצטיין, ופעם גם קניתי ידיות פלסטיק שנועצים בשני צידי הקלח ואוכלים אותו בנוחיות.עם זאת, אני לא מדבר עכשיו על קלח תירס טרי. אני מדבר על גרגרי תירס קפוא מתוך שקית. גם זה טוב, אם כי בעדיפות שנייה ומטה. ובכן, גרגרי התירס אשר מצהיבים עכשיו על צלחתי נראו לי הפעם פחות מוכרים. הם גדולים יותר מאשר אלה שאני רגיל לראות בשקיות הקפואות הרגילות.

אני די שמח נוכח הגרגרים הגדולים שלפניי. נכון שגרעיני התירס הקפוא הרגילים הם של תירס צעיר, וזה נחשב גיל משובח לגרגר תירס, והם עדינים וקטנים וחמודים, אבל אני אוהב לפעמים גם תירס מבוגר יותר, שהגרגרים שלו גדולים יותר, מוצקים יותר, כמו אלה שעכשיו בערימה לידי.
אני אוכל, ופי מלא חדוות תירס, ואז מסתקרן לדעת יותר על התירס החדש הזה וניגש לפח ומוציא את השקית וקורא שם עובדה מדינית כזו: תוצרת מצרים.

מעטות הפעמים שבהן לקחתי מוצר ליד, בארץ או בעולם, וקראתי עליו "תוצרת מצרים", או "תוצרת עיראק", או "תוצרת לוב", או "תוצרת איראן" (נכון שלא קניתי לאחרונה מכלית נפט או כטב"ם עם חומר נפץ).

שמחתי על התירס ממצרים, וכדי לדייק אצטט מן השקית: “היצרן: גרין האוס פור פוד אינדסטרי, אלאביד אלי, קהיר, מצרים" (והיבואן הישראלי: בסט קווליטי צ'יפס בע"מ, האורגים 27, אשדוד).

והנה הקטע הזה עובר עכשיו מכתיבה על אוכל לכתיבה פוליטית במאבק למען השלום העולמי. הנה הוא השלום, כאן לפניי על הצלחת, עם קצת מלח (ואפשר גם חמאה שתימס לה מעל התירס). שלום בהתגלמותו. מוצר ממצרים שחצה את הגבולות על כנפי יונת שלום.

זהו מוצר יבוא שהגיע לישראל בדרך יבשתית. האם דרך ציר פילדלפי? האם דרך מחסום טאבה? לא חשוב. כולנו מייחלים ליום שבו מוצרים וגם תיירים יזרמו דרך גבולות יבשתיים במזרח תיכוננו. כאשר אני קונה מוצר ממצרים, זו כבר לא סתם קנייה, זה מעיד על סימנים ראשונים שיש תקווה מסוימת ליחסי שלום תמורת שטחים. בכל אופן, כרגע: תירס תמורת שטחים.

הגשתי מזלג נוסף עם גרגרי התירס המצרי המומלץ הזה אל פי, ואל טעמו נוסף טעם השלום בין העמים. כנראה זהו הדבר שכולם קוראים לו אוכל מנחם.

מערכת משפט בלי אמון
סירוב בית המשפט לבקשת נתניהו לדחות את עדותו, וקביעה שראש הממשלה חייב להגיע לתת עדות במשפטו, הוא מעשה כל כך לא שפוי, עד שאם נותרה בישראל עוד איזושהי שארית של אמון בבתי המשפט, או בפרקליטות, או ביועצת המשפטית ובכלל במערכת החוק, היא נמחקה לחלוטין.

העמודה המציינת את מידת האמון של הישראלים בגופים המשפטיים האלה נראית עכשיו כמו קרמבו שדרכו עליו. “אבל הוא אמר", טוענים, כמו שהיו טוענים ילדים בכיתה ד' בבית ספר יסודי. הוא אמר, יופי. ומה אתם אומרים על האחריות שלכם להשתמש בהגינות ובתבונה בכוח שבידכם, בעולם שהשתנה לחלוטין?

עוד איומים
הם מאיימים שיהיו עוד 7 באוקטובר. אנחנו יודעים. אבל האם לא היו כבר הרבה 7 באוקטובר קטנים לפני כן? האם לא היו מאות ואלפי פיגועי טרור נגד יהודים? החל מדריסה בטרקטור וכלה בפיצוץ חומר נפץ עם מסמרים בתוך אולם ליל סדר במלון, ועוד אין־ספור מעשי אכזריות בכל מגוון סוגי הרשע הרצחני. כולל חטיפות. נכון, הפעם זה בקנה מידה שעוד לא הכרנו, במיוחד החטיפות. זה נורא מכל מה שהכרנו, אבל טוב שנזכור: עמדנו בעבר. נעמוד גם עכשיו.

כל כך קשה לכולנו עכשיו. אני עצמי חי כל חיי רק מפני שיש צעירים מופלאים שמקריבים את חייהם כדי שאחיה, אבל רק אם נדע לעמוד בקושי ולהשיג כניעה של הרשע, אולי 7 באוקטובר, קטן או גדול, לא יחזור.

פינת השלולית
נסיך בן 26 מספר סיפור כזה, שמתחיל בתקופה שבה היה עדיין צפרדע: “אני צפרדע טבעוני, והזמנתי לדייט נסיכה לא טבעונית". הם הלכו למסעדת המבורגרים, שיש בה גם המבורגר טבעוני. הוא הזמין את הטבעוני, והיא רגיל. כשהגיעו המנות, היא התגרתה בו: “בשר זה יותר טעים מאשר טבעוני".

“את יודעת מה? קחי ביס משלי", הוא הציע. היא נגסה, הופתעה ואמרה: “אין מצב שזה טבעוני, כי זה טעים לי יותר". הצפרדע המשיך לקחת אותה לעוד כמה מסעדות טבעוניות, שתטעם בעצמה. הוא מסיים את סיפורו מעלילות השלולית באלה המילים: “היום היא האמא של הילד שלי, וטבעונית בעצמה". 