50 גוונים של ירוק
זה השבוע השלישי שלי בפורטוגל, ונסיבות משפחתיות (משמחות, תודה על ההתעניינות) הובילו אותי מן העיר אל הכפר - שעה ורבע נסיעה (או יותר, בשעות העומס) מליסבון אל אזור שיש בו עיר מחוז קטנה יחסית המונה כ-55 אלף תושבים ובסביבתה לא מעט יישובים שהיו פעם חקלאיים.
אלמלא הרפרנס הזה היה כואב כל כך, הייתי משווה את הסביבה לעמק החולה, גם מבחינת הטמפרטורות שבאמצע נובמבר החלו לקרר, לפי שעה, בעיקר את הלילות.
כ-30 אנשים, רובם ישראלים - משנות ה-30 המאוחרות לחייהם עד לשנות ה-50 המוקדמות - התכנסו בביתו של אחד המוכרים שבהם, מי שנחשב ל”חלוץ”. כן, גם במה שכונה פעם “ירידה” (שאכנה מעתה ”הגירה”, במטרה להימנע משיפוטיות), כמו בעליות לארץ ישראל, יש גלים.
“דור המייסדים” של הקהילה הישראלית הגיע לכאן לפני ארבע שנים ומעלה - “בקורונה”, הם מספרים, "כשהכל התערער והחל החיפוש אחר חיים במקום ירוק וקצת מבודד, כזה שאיש אינו אוכף בו סגרים".
המחירים היו אז זולים: העיור המואץ שחוותה פורטוגל בדור האחרון יצר הזדמנויות מטורפות, ממש כך, בתחום הנדל”ן: חוות חקלאיות נרכשו תמורת עשרות אלפי יורו בלבד.
מהר מאוד המחירים התייצבו, אבל נותרו אטרקטיביים בהשוואה לחלופה שמציעה ישראל. הזוג שבביתו התארחנו, בית תלת־מפלסי רחב ידיים, עם חצר ענקית שמשקיפה אל האינסוף - המיר דירת שלושה חדרים בשכונה בינונית ביישוב עירוני בישראל. כמיליון שקל הומרו ליורו, החליפו ידיים - והבית נרכש.
ביבי וסמוטריץ’
הגל השני של המהגרים מישראל הם אלו שראו במהפכה המשפטית דגל אדום: צעירים (יחסית) וליברלים שבין הצירוף “יהודית ודמוקרטית” בחרו בחלק השני ומימשו את זכותם להגר. שיקוליהם הפוליטיים אינם מעניינו של המדור, אבל לפחות להתרשמותי, המלחמה שנכנסת לחודש ה־14 שלה היא בעיניהם הוכחה לכך שצדקו, נמלטו בזמן. חלקם אפילו משווה זאת לדור הסבים שנמלט מאירופה.
אני לא שופט אותם, רק מציין שנימוקים פוליטיים עולים בשיחות איתם לעיתים תכופות יותר. “אתם נראים צעירים”, החמאתי לזוג טוב המראה ונעניתי במשהו בסגנון של “שלוש פעמים בשבוע חדר כושר, ריצה בשדות וגם פחות ביבי, בן גביר וסמוטריץ’”.
הגל השלישי של המהגרים - החדשים יחסית - הם “פליטי” המלחמה האחרונה. חלקם כאלה שהיו כאן לפניה אבל החליטו להישאר בגללה ולבחון אפשרות של השתקעות. הם מספרים שיש להם חברים שהיו מתים לבוא בעקבותיהם, אבל יודעים שלא יוכלו לקבל כרגע מחיר הולם עבור בתיהם שבצפון.
זו לא הגירה של רעבים ללחם אלא דווקא של מי שהיו על המסלול הנכון בחיים: תיכון, צבא, אקדמיה, קריירה, חתונה, דירה, משכנתה – ואז משהו השתבש. המשהו הזה הוא הכלכלה. כי כשמקלפים מעליהם קצת את סיסמאות ה”ד־מו־קרטיה” מקפלן, הם מודים שמה שקסם להם היה אורח החיים המקומי, השליו, השקט, זה שחי בצניעות ומתעדף משפחתיות ותרבות פנאי על פני מרדף אחר הכסף הגדול.
שקלים ויורו
"העשירים" שבהם הם העובדים מרחוק, מביתם החדש. הם מקבלים את שכרם בשקלים (או בסטנדרטים של הענף במדינה אחרת), וכשהם ממירים אותו למונח יוקר המחיה באזור הכפרי של פורטוגל נותר להם עודף גדול. האחרים עובדים תמורת שכר שבישראל היה נחשב מזעזע, אבל במונחי ביתם החדש נחשב סביר, אפילו סביר פלוס, 1,000 עד 1,500 יורו לחודש.
גם בפורטוגל זה ממש לא המון: למשל, חינוך טוב לילדים בבית הספר האמריקאי האזורי עולה 1,000 יורו לילד. לזוג הורים שמביאים הביתה יחד כ-3,000 יורו, גם בהנחה שהבית שבו הם גרים נמצא בבעלותם המלאה, מדובר במשימה כלכלית בלתי אפשרית.
מה כן אפשר? לשלוח את הילדים לבתי הספר הציבוריים (הסבירים, על פי עדותם) ולחיות בצניעות, אבל לא בעוני. 3,000 יורו לחודש למשפחה עם שני ילדים שפטורה ממשכנתה הם לא המון, אבל זה סכום שאפשר לחיות ממנו כמעט בכל מקום בפורטוגל שאינו ליסבון או פורטו (באזורים הנחשבים של ליסבון מתחיל יוקר המחיה לצמצם את הפער מול תל אביב, גם אם עדיין לא סוגר אותו).
מה למדתי מהערב עם האנשים החביבים להפליא שפגשתי? קודם כל, שלא כל הרילוקיישן - זהב. במקרה של האזורים הכפריים לשעבר של פורטוגל, הוא זוהר ב-50 גוונים של ירוק. הקיום בהחלט אפשרי, אבל אמת המידה עלולה להטעות: מי שעובד כאן ומתאים את שכרו למונחי המקומיים, לא חי חיי מותרות.
מה עוד למדתי? ובכן, ככל שהשתדלתי לא להיות שיפוטי לגביהם, הייתי שיפוטי לגבי עצמי, וכמי שמינה עצמו לרגע לשגריר ישראל בקאנטרי הפורטוגלי, חשתי צער גדול. אלו בדיוק האנשים שהייתי רוצה לראות עוד מהם בישראל: חילונים, משכילים וליברלים.
מדינת ישראל מדממת אותם החוצה כבר שנים – ועוד תדמם אם המלחמה הארורה הזאת תוסיף ותימשך. למה? כי בקרוב יצטרפו אל אלו שכבר חיים פה גם חבריהם שלא מיהרו להגר, אבל נקראו לסבב מילואים רביעי מאז שהמלחמה פרצה. לראשון ולשני הם הגיעו נחושים, לשלישי למען החבר’ה, לרביעי כי אין ברירה – מהחמישי הם כבר יתחמקו. חלקם ימהרו להתמקם מחדש במקום שאין בו צו 8. גם זה מחיר המלחמה.