1

ביום ה־410 למלחמה נרשם כאן החלל ה־800. כותל השמות גדל ומתארך, והגשם הראשון לא מצליח לשטוף את הדמעות מדן ועד אילת, משמרת ועד עלי.

החטופות והחטופים עדיין נמקים במנהרות חמאס, העקורים במלונות ובדירות דחק, חוק הרבנים עובר בכנסת, חוק ההשתמטות בדרך, השר שלמה קרעי וח"כ טלי גוטליב סוגרים את תאגיד השידור הישראלי, והחבל מתהדק סביב צווארם של ראש השב"כ והיועצת המשפטית לממשלה. המשטרה בירושלים עוצרת בדרכו להפגנה את יניב צור, אב שכול, כי לא הייתה ברשותו תעודת זהות ביד, אלא רק צילום שלה בסלולרי. אין שום דיבור על ועדת חקירה ממלכתית, אך כן יש היערכות לממשל צבאי ולהנצחת הנוכחות ברצועת עזה.

בהאג מוציאים צווי מעצר נגד בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט וזאת לאחר שראש הממשלה לא שועה לעצות היועצת המשפטית לממשלה, לא מאפשר לחקור את המלחמה והוא וממשלתו מתנכלים לגלי בהרב מיארה ולשלטון החוק.

בנימין נתניהו ויואב גלנט (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
בנימין נתניהו ויואב גלנט (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

כל מי ש"הכשיל" את בנימין נתניהו ולא העיר אותו בבוקר של 7 באוקטובר, עומד לשלם, וחלק מהשופרות לא מסתפקים בהדחה. הם רוצים את ראשי מערכת הביטחון בכלא כמו בטורקיה. משפחות של מילואימניקים מתפרקות, עסקים קורסים, חצי מדינה בטיפולים נפשיים.

אבל אצל נתניהו ובימין כמו מאומה לא קרה, שם מתבשמים מניצחונו של דונלד טראמפ ומהכוורת שהוא בונה, כמו גם מהצטרפותו של גדעון סער ליושבי השולחן הדורשים את פיטורי היועצת המשפטית וראש השב"כ ואת חוק הרבנים וחוק ההשתמטות וחוק חיסול השידור הציבורי. הם גם מתבשמים מהקלות היחסית שבה עברו פיטורי שר ביטחון באמצע מלחמה.

מזהים שם "חלון הזדמנויות" להסיר את כל "המכשולים", את כל שומרי הסף, להשתלט על השירות הציבורי ולתחזק את המלחמה שבסך הכל יש בה לא מעט "הזדמנויות וניסים" בעיקר לצד המשיחי בממשלה, כמו אפשרות לסיפוח ביהודה ושומרון ולהתיישבות בעזה. נתניהו ייתן להם הכל, והם לו. הוא בשיכרון כוח ואינו נראה כמי שמתכוון לעצור באדום. זהו הזמן שלו: זמן נתניהו. הוא מרוצה, וכך גם חבריו לקואליציה. הבופה פתוח, השלטון מפנק, וכל היתר הם "רעשים של השמאל" ויבבות של משפחות החטופים.

7 באוקטובר? מלחמה? לא יהיה כלום, כי לא היה כלום. כמו במשפט. ניצחון מוחלט משמש כאן בערבוביה עם החורבן המוחלט של המדינה במתכונתה הנוכחית ומוסדותיה, של שלטון החוק, של הדמוקרטיה הישראלית, ובהמשך גם של מגילת העצמאות.

הפגנה מול ביתה של גלי בהרב מיארה, נובמבר 2024 (צילום: אבשלום ששוני)
הפגנה מול ביתה של גלי בהרב מיארה, נובמבר 2024 (צילום: אבשלום ששוני)

אם תרצו את כותרת השבוע בתמצית: נתניהו סירב להרחיב את המנדט של צוות המו"מ להשבת החטופים ואישר את הרחבת ההיערכות לשלטון צבאי בעזה. אני עדיין מקווה שלא נגיע לשם, לא להנצחת המלחמה, לא לנוכחות קבע בעזה, לא לסיפוח בשטחים ולא לחורבן הדמוקרטיה. אבל כל הסימנים המעידים כבר כאן באותיות קידוש לבנה.

ואם חלילה זה כן יקרה (בחלק זה כבר קורה), לא אני אנקה וגם לא ההיסטוריה את נתניהו ואת שריו ושרותיו, אבל גם לא אשחרר את ראשי האופוזיציה, שלא השכילו לזהות את הסכנה מצד מי שבג"ץ אפשר לו להתמודד בבחירות והדמוקרטיה הציבה אותו בלשכת ראש הממשלה. והם העדיפו להחרים אותו, למקם אותו עם הגב אל הקיר ולהפקיר אותו לחסדיהם של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'.

2

לישראל אין תפיסת ביטחון כתובה ומעודכנת. ראשי הממשלות לדורותיהם לא רצו אותה. היא מחייבת להחליט על גבולות המדינה והיא מצמצמת את אפשרות הגמישות של הפוליטיקאים לצורכיהם. פעמיים לפחות היו ניסיונות כנים מצד חלק מחברי הקבינט, שרי הביטחון ומערכת הביטחון לגבש כזו. נקבעו צוותים, נערכו דיונים רציניים, גובשו ניירות עמדה, אולם ראשי הממשלה נתנו "לנערים לשחק לפניהם" ונמנעו מלהחליט ולקבע.

אבל הייתה תפיסה לא כתובה שעיקריה: צה"ל הוא צבא מילואים בעיקרו, המלחמות צריכות להיות קצרות, ויש להעביר אותן במהירות אל שטח האויב. לצד העקרונות הללו, קיבלו החלטות ביטחוניות עם סיכויים וסיכונים בערבוביה ועם קונספציות שחלקן התפוצצו וחלקן אולי עדיין לא, והוצבו קווים אדומים שחלקם הפכו לוורודים.

פעילות כוחות צה''ל ברצועת עזה (צילום: דובר צה''ל)
פעילות כוחות צה''ל ברצועת עזה (צילום: דובר צה''ל)

אבל אחרי המלחמה הקשה, הארוכה והמשמעותית הזאת, צריכה להיות מקובלת כאן תפיסת ביטחון קצרה ופשוטה, לצד ההסכמה הלאומית הרחבה שישראל לא תוכל לחיות עם נשק גרעיני בידי משטר האייתוללות באיראן, ושכולנו חפצים להרחיב את הסכמי אברהם – גם משיקולי ביטחון אזורי.

התפיסה המעודכנת צריכה לקבוע שאין עוד בצה"ל ובמדינת ישראל "בנק מטרות". לא בעזה, לא בדרום לבנון ולא בגדה. התפיסה צריכה להרגיל אותנו ואת אויבינו שכל מטרה שתתגלה – תותקף מיידית דרך שגרה: אתר ייצור, אחסון, שיגור, עמדה, מוצב, מנחת, ספינה וכיוצא באלה.
עוד צריכה לקבוע התפיסה המעודכנת פרמטר פיזי או וירטואלי (תלוי בהסכמים שיתגבשו), שבהם אין תנועה שמאיימת על אזרחי ישראל לאורך הגבול, וכי ישראל שומרת לעצמה את הזכות להגן על אזרחיה מהעבר השני של הגבול. ככה פשוט, ככה מתבקש.

זאת עד שישראל תחליט (אם תחליט) על גבולות הקבע שלה ומה היא עושה עם "הבעיה הפלסטינית" שלא הולכת לשום מקום, אלא גדלה וגדלה ומאיימת עלינו ועל ילדינו.

3

בן שיחי, מנהל בכיר וותיק במשק הישראלי, מפנה את תשומת ליבי ומבקש ממני להפנות גם את תשומת ליבכם למצב הכלכלי הכאוטי שבו נתקלים תעשיינים, חברות ותאגידים בשווקים הבינלאומיים. לדבריו, בתהליך מואץ כמו מגיפה, מצטרפות עוד ועוד מדינות באירופה ובאסיה לדרישה שלא לספק להן מוצרים עם חתימה ישראלית כלשהי. העובדה הזאת גורמת לנדידת תעשיות ישראליות אל מעבר לים, כמו גם ליציאת מוחות וידע מהארץ.

בן שיחי מציע לראש הממשלה נתניהו, ליועצו הכלכלי פרופ' אבי שמחון ולשרי האוצר והכלכלה לכנס בדחיפות שיחת זום עם כל הנספחים הכלכליים ברחבי העולם ולשמוע ממקור ראשון על עוצמת הבעיה וההשלכות על הכלכלה הישראלית. "זה ילך ויחריף", הוא קובע.

רג'יפ ארדואן (צילום: REUTERS/Pilar Olivares)
רג'יפ ארדואן (צילום: REUTERS/Pilar Olivares)

עוד הוא מתריע שאסור לישראל לוותר על טורקיה בקלות ומשיקולי אגו בלבד. יש למדינה הזאת השפעה לא מבוטלת על יוקר המחיה בישראל, וניתן בכסף קטן יחסית, עם כל המנופים שיש על טורקיה מצד ארה"ב והמערב, לחבר את משטרו של רג'פ טאיפ ארדואן להסדרים בצפון, בעזה ובכלל.

ההערכה היא שלאור תוצאות הבחירות בארה"ב והישגי ישראל בשדות הקרב בשבע הזירות, גם ארדואן יצטרך לחשב מסלול מחדש, וצריך לעזור לו בעניין זה – גם לטובת אזרחי ישראל וכלכלתה.

4

את תלמה מקיבוץ אילון פגשתי השבוע ברמת הכובש. היא ובעלה גרים שם בחדר רווקים, לאחר שקיבוצם פונה וחבריו פזורים בעשרות אתרים ברחבי הארץ.

תלמה מחכה לחזור לאילון, שבו נולדה לפני 80 שנה, ובינתיים היא מחכה לחג הקיבוץ ה־86, שחברי אילון לא מוותרים עליו גם כשהם בגלות. בשנה שעברה הם ציינו את חג המשק בבית אלפא, והשנה הם יעשו זאת בקיבוץ עין שמר. הדג נחש יבואו לשיר, כל חברי הקיבוץ יתכנסו, ישירו, יזילו דמעה ויקוו לימים טובים יותר לאילון, לגליל ולמדינה. חג שמח, קיבוץ אילון.

5

נזכרתי בסיפור הזה השבוע, עם היוודע דבר מותה של הפלמ"חניקית בת ה־96 עליזה גורי, אלמנתו של חיים גורי ז"ל. אני יודע שלא תאמינו לי, אבל יש לי עד שכך היה הדבר. זה קרה ב־2003, אז מצאתי את עצמי בחצר ביתו בהרצליה של אחיה של גאולה כהן ז"ל, באירוע חברי וצנוע לכבוד קבלתה את פרס ישראל.

והנה אני, אז מפקד גל"צ, מוצא עצמי סביב שולחן גדול, עם חיים גורי, רעייתו עליזה, שמעון פרס, גאולה כהן, אריק שרון, שהיה אז ראש הממשלה, יוסי בן חנן ואחרים, כולנו חבוקים ושרים יחד את שיר "הרעות". כן... שרון, פרס, גורי, גאולה ואני מהקיבוץ, שרים בצוותא עם דודו אלהרר.

אני נזכר ומתגעגע מאוד ותוהה אם אפשר שהימים הללו ישובו. הימים שבהם יריבים פוליטיים יכולים להתחבק ולשיר יחד. בתוכי אני יודע שכנראה שלא, אבל שמעון פרס נהג לומר שאופטימיים ופסימיים מתים באותו הגיל ובאותה הדרך, ושכדאי להיות אופטימי וליהנות מהדרך. אני איתו. לו יהי.

שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.