זאת הייתה שיחת רקע רגילה לכאורה, כזאת שעיתונאי שמסתובב בכנסת מקיים כל יום, כל היום. ובכל זאת, את השיחה הזאת לא אשכח לעולם. זה היה כחודש לפני השבת השחורה של 7 באוקטובר.
ישבתי עם אישיות פוליטית בכירה (לא בנימין נתניהו, תרגיעו). השיחה התגלגלה אל המצב הביטחוני, תחום שאותה אישיות נמצאת בליבת העשייה שלו. משהו בחושיי שלא ניתן להגדיר אותו אבל כל עיתונאי מכיר, אמר לי שמשהו קורה. לא הרפיתי. ואז, היושב מולי ביקש שנוציא מהחדר את הטלפונים הניידים.
"הולכים לפעולה רחבה בעזה", אמר. "יהיו לנו עשרות חיילים הרוגים", השבתי מיד. הוא שתק לרגע, ואז ירה: "נכון. אבל אם לא נעשה את זה, יהיו לנו פה הרבה יותר מתים. אין ברירה. פשוט אין ברירה".
על עומק הפעילות לא ניתן היה להרחיב מטעמים מובנים. מאותה הסיבה, לא יכולתי לפרסם את המידע המרעיש. אבל גם כשחזרתי הביתה לא הפסקתי לחשוב על השיחה המטלטלת הזאת. חודש חשבתי, ואז הגיע 7 באוקטובר. המחשבה על כך שלא הקדמנו את המנוולים האלה אכלה אותי אז. היא אוכלת אותי עד היום. את מי לא.
שנה ויותר אחרי, השבוע, ספרנו את החלל ה-800 במלחמת חרבות ברזל. לוחמים גיבורים, אמיצים, שהקריבו את חייהם כדי שכולנו נמשיך לנשום את האוויר של המדינה היקרה שלנו.
מעל 800 משפחות שקיבלו בוקר אחד או לילה אחד דפיקה בדלת שהפכה את עולמם. משפחות שקברו בנים ובנות ששילמו את המחיר היקר מכל כשנלחמו באויב, כדי ש-7 באוקטובר לא יחזור. מלחמת קיום קוראים לכך רבים. ממש כך.
ועכשיו: הסדרה מול לבנון. משולש מילים משמעותי, דרמטי, שמתקרב ככל שעוברים הימים. זה זמן קריטי. ימים של גזירת גורל לאומית. כי כשמתיישבים לשולחן המו"מ, צריך להגיע עם הישגים שייצרו לחץ על הצד השני. אבל אני חושבת גם על גזירת הגורל האישית. של כל משפחה שהבן או הבת שלה בחזית.
המשפחות של הנופלים האחרונים שלפני ההסדרה. אלו שנתנו ולמרבה הצער ייתנו בימים הקרובים את חייהם כדי שנגיע להישגים האלה, האחרונים. הישגים של "הסדרה" ולא של "ניצחון מוחלט". איזו תחושה מתסכלת. אני לא יכולה שלא להיזכר שוב במשפט מהשיחה ההיא, חודש לפני המלחמה, שנשאר צרוב בליבי. שאם לא נקדים תרופה למכה, ישלמו רבים בחייהם. לא הקדמנו. שילמנו.
אתם בתקשורת
אין על אילת בנובמבר. מזג האוויר פצצה, העיר לא מלאה בטירוף, הים כרגיל משגע. כדי שלא ישעמם, חלילה, החות'ים משגרים איזה טיל או כטב"ם, בדרך כלל בשעות הלילה. ההופעה במלון נעצרת לדקה או שתיים, ואז ממשיכים כרגיל.
נובמבר זה גם חודש הכנסים באילת. והנה, השבוע גם אני ענדתי לצווארי תג משתתפת קשור בסרט, ודילגתי בין פאנלים בכנס העיתונאים באילת. כי מדי שנה אנחנו העיתונאים עושים את הדבר שאנחנו הכי אוהבים: לדבר על עצמנו בשטף ובהתלהבות, ואז כמובן לסייג ולומר ש"אנחנו לא הסיפור".
כמו בכל תחום בעל השפעה, גם בכנס הברנז'אי הזה, מה שמעניין הוא לא האירועים הרשמיים, אלא מה שביניהם: האגו שמאיים להתפקע, המסיכות, היצרים, הפוליטיקות הקטנות, החיוכים במירכאות והלחישות מאחורי הגב שאחריהם. אבל אם להתעלם מכל אלה, בתחום הזה שבחרתי לעצמי ובמידה מסוימת בחר בי, יש קסם אדיר. עיתונאות היא דרך חיים, סם ממכר, אהבה. זר לא יבין זאת.
רגע לפני הפאנל שהנחיתי, גנזתי את דברי הפתיחה הממלכתיים ופתחתי בגילוי אישי. סיפרתי מה עבר עליי בשנה האחרונה בתחום. מה קורה למי שמעז להביע עמדות שאינן מקובלות על רוב יושבי האולפנים.
ריגש אותי לגלות (שוב) שכאשר אתה פותח חריץ אל ליבך, גם הלבבות שלידך נפתחים. מפאנל לכאורה שגרתי על התנהלות כלי התקשורת, יצאו מהקולגות שלי למקצוע אמירות שנגעו ברגש. אין לזלזל באירוע הזה. עיתונאים לא נוהגים להודות בחולשות. הפגנת פגיעות אישית היא בדרך כלל מחוץ לתחום.
שאלתי את אלי גולדשמיט, ח"כ לשעבר ויו"ר סיעת העבודה ששינה את עמדותיו, "התפכח", אם נשארו לו חברים. ציפיתי לתשובה כללית, אבל הוא פתח. סיפר על אלו שהפנו לו עורף, על הסחלה שחטף מהחברים מהבית, ואז אמר בחיוך שנותרה לו חברת אמת אחת, זאת שיושבת בשורה הראשונה מול הבמה, אשתו. הוא שיתף בגילוי לב שכואב לו שבעקבות עמדותיו החדשות הסתערו על הבת שלו. לא היה אחד בקהל שלא חש הזדהות. הילדים הם הרי העצב הכי רגיש של כולנו.
בפאנל ישב גם זוהיר בהלול. אושיית רדיו, עיתונאי, ח"כ לשעבר. ביקשתי שיתייחס למשהו שאמר לי פעם עיתונאי מהמגזר הערבי: "אם את אומרת את האמת שלך באולפן, מקסימום כל הטוויטר ייכנס בך. אם אני אומר את האמת שלי בכזה אומץ, אני אירצח". זוהיר השיב בכנות שכך הם אכן הדברים. הוא נימק את עמדתו. זה היה רגע של כנות אמיצה. אהבתי.
גדעון לוי, עיתונאי שעמדותיו רחוקות מעמדותיי כמו אילת ממטולה, אבל אני סבורה שיש לשמוע אותן ובטח שאין לצנזר אותן (חופש הביטוי, דמוקרטיה! דמוקרטיה! זוכרים?), הפתיע כשאמר שכשהופיע ב"הפטריוטים" של ינון מגל זכה לכבוד רב, בניגוד לאולפנים האחרים שאליהם הזמינו אותו, ובטח בניגוד לאלו שלא מזמינים אותו. זה היה מרשים. הדברים, כצפוי, עשו כותרות. כולם ציפו שלוי יעלוב בערוץ 14, בתוכנית, בסגנון. במקום זאת הוא פרגן בענק.
והיה עוד רגע אחד, שבו ירון אברהם, כתב חדשות 12, הודה שגם אנחנו בתקשורת זקוקים לבדק בית עצמי. בטח בזמן מלחמה שבה גם אנחנו טועים המון, ולומדים מדי יום. הרבה עיתונאים חושבים כך בלב, אבל האגו חוסם את הדברים מלצאת החוצה. מי האמין שבמקום שבו באנו לריב ולהתווכח אפשר גם להכיל דעות שונות ולסיים למעלה, בטוב? מי האמין? אני. ביי אילת, נתראה בכנס הבא.
תחי הנוסטלגיה
השבוע הסתערו הישראלים על הכרטיסים למופע האיחוד של הכבש השישה עשר. לא רק כרטיסים הם ביקשו. מי שרענן בכל כמה שניות את עמוד האינטרנט לא עשה זאת רק בשביל מושב נכסף בהופעה, אלא גם כדי להתענג לרגע, שוב, על ישראליות של פעם. כמיהה לימים שבהם קולות נפץ היו רק "רעמים וברקים בליל חורף קר", וש"האיש הירוק" לא היה החמאסניק שפשט על יישובי העוטף ב-7 באוקטובר.
מוזיקה - בדיוק כמו ניחוח מתקרב של עונות השנה, או חזרה למקומות נוסטלגיים מהעבר שקרה בהם משהו שנצרב בליבנו – מביאה איתה נחמה, במיוחד בימים כאלה.
מי שהצליח לשים את ידו על כרטיס זכה לא רק בדייט קסום של שעה וחצי עם גידי, יהודית, יוני ודויד המופלאים (בליווי קולו החם של יהונתן גפן מהעבר). הוא יזכה גם לדרישת שלום חמה נדירה מהעבר, שאין מתוקה ממנה. ואתם, שלא השגתם – הפגינו למען עוד הופעות, וכשאלו ייקבעו, הקימו אוהל ליד משרד הכרטיסים הווירטואלי ותנו לעצמכם מתנה.
אני לא עמדתי בתור הפעם. אני מדור אחר, הדור שאחרי "הכבש השישה עשר". אבל - אם הספייס גירלס היו מגיעות לישראל, הן היו נתקלות בי בשורה הראשונה, נועצת בהן מבט מעריץ, מלא געגוע. במיוחד בג'ינג'ית. מתה עליה. צאו, תיהנו. הצרות תגענה מאליהן, רגעי האושר נדירים.