בתחילת שנות ה-80 הצטופפנו, משפחה בת חמש נפשות - אבא ואמא, סבתא, אחותי ואני - בדירה קטנה בלנינגרד. בערבים אבא היה מעמיד על השולחן רדיו טייפ ומסובב כפתור שוב ושוב.
לעיתים המכונה המגושמת השמיעה רעשים בלבד. לעיתים בקעו ממנה קולות: קול אמריקה בשפה הרוסית, קול שדרן רדיו ״חופש״ ששידר מאירופה.
רק בשבועות שבהם משפחתנו הייתה יוצאת מחוץ לעיר ושוכרת ביתן עץ על שפת המפרץ הפיני, התמזל מזלנו ומהרדיו טייפ נשמע קול נשי קסום. ״אתם מאזינים לקול ישראל. קול ישראל מירושלים״.
קול אמריקה ורדיו ״חופש״ שידרו ככל הנראה ממקום יותר קרוב, והצליחו מפעם לפעם להתגבר על משבשי התדרים שהפעילו השלטונות. לקול ישראל, שהגיע מהמרחקים מעבר לים, ניתן היה להאזין רק מחוץ לעיר.
חלפו שנות דור. רשת ב׳ הפכה עבורי לחלק מהשגרה, כמו בניין המשביר הישן בירושלים או הטיילת בתל אביב. השלטון במוסקבה חוזר ולובש את הצורה הטוטליטרית המוכרת.
ההתפתחות הייתה צפויה, אך לא יכולתי להעלות על הדעת כי יבוא יום ושר בישראל, שר שעונד על צווארו תליון עם דיוקנו של המנהיג ואף מתרברב בכך, יבקש להשלים את מלאכת משבשי התדרים בברית המועצות - ולהשתיק לאלתר את קול ישראל מירושלים.
קבלו את שלמה קרעי. ולא, אל תגידו לי ״הפרטה״ ו״שוק חופשי״. הפרטת השידור הציבורי בתנאים שבהם ממשלה מעניקה הטבות בשוק התקשורת לבעלי רייטינג, כששר התקשורת הוא זה שקובע את ממדי הרייטינג היא השתקה לכל דבר ועניין.
עם זאת, טועה ומטעה מי שטוען כי החזון של קרעי ימנע ממאזין ישראלי חופש בחירה. כשתיכנסו לרכב, תוכלו לזפזפ בין קול ברמה, קול חי וגלי ישראל. ערוץ טלוויזיה ציבורי הוא רק אחד אבל בתחנות רדיו ואפשר לגוון.
ואתם תגידו - מה כבר יכול לקרות? הכי הרבה, הממשלה תחזיק מעמד עד סוף הקדנציה. אזי הציבור יבוא איתה חשבון. עובדה, גם ללא מפלגה בראשות נפתלי בנט, גוש מפלגות הקואליציה בקושי חוצה את רף ה-50. עם מפלגתו של בנט, יורד אל מתחת ל-50.
נכון, הליכוד התחזקה, אבל בעיקר על חשבון בן גביר, שעלייתו בסקרים נבלמה לאחרונה, ועל חשבון סמוטריץ', שלא עובר את אחוז החסימה. שלא לדבר על השחיתות שהולכת ונחשפת בצמרת, על שלושה דוברי רה״מ שהיו בסוד ההדלפה והקומבינה של אלי פלדשטיין, על מיזמי הנדל״ן של יצחק גולדקנופף, על תוכנית "הרמזור" של מירי רגב. אל דאגה, הציבור אינו מטומטם.
מתבצר כדי להישאר
יש מצב. אבל גם בנימין נתניהו אינו מטומטם. וכמותו, ראשי הקואליציה, גם אם סברתם אחרת. לא רק אנחנו נחשפים לתוצאות הסקרים. גם נתניהו וראשי הקואליציה בוחנים אותם בקביעות ואף מזמינים סקרי עומק.
אז מה חשבתם, הם מקימים מבצר שמגן על הרשות המבצעת מכל חוק, מכל משב רוח, מכל הפרעה, ובונים חומה בגובה חסר תקדים, על מנת לפתוח את השער ביום הבחירות ולאפשר לבעל הבית החדש להסתער קדימה, לתפוס את המבצר וליהנות ממעמד השליט הכל יכול? שהם ימתינו בשלווה ובנחת ליום שבו ממשלה אחרת תנצל לטובתה את כל האמל״ח שצברו? נראה לכם?
מי שמגביה חומת בטון ומרסק את כל הבלמים והאיזונים שנותרו עדיין במערכת הפוליטית והציבורית בישראל אינו מתבצר מאחורי החומה מתוך כוונה לצאת ולפנות את המקום.
הוא מתבצר בשביל להישאר. אגב, ראשי הקואליציה ושופרותיהם אומרים את זה בפה מלא, בגלוי. שהם הרוב, שהם באו לשלוט, שהדמוגרפיה לטובתם, שהגיע עידן החלפת האליטות.
הם לא באו להחליף את האליטות בשביל לאפשר לאחר מכן חילופי שלטון. הם לא נוקטים צעדים ומהלכים לא פופולריים דוגמת קידום חוק ההשתמטות והעברת תקציב רווי גזירות, מתוך כוונה לתת לציבור שאינו מצדד בכך, כולל חלק ניכר ממצביעיהם, דין וחשבון.
הסקרים שמתנגדי הממשלה מתעודדים מהם הם לאו דווקא בשורה בשביל האופוזיציה ולאו דווקא הבטחה ונחמה למי שממתין להחלפת השלטון. הסקרים שמעידים על רוב קבוע למתנגדי הממשלה בקרב המצביעים מחזקים ומעצימים את כוונותיה של הממשלה להיפטר משומרי הסף, להגביל ולהשתיק את אמצעי התקשורת ולכונן משטר ריכוזי, כשהסמכות נתונה לרשות המבצעת בלבד.
רשות שמפעילה משטרה פוליטית אלימה, רשות שממנה את ועדת הבחירות, רשות שמפקחת על תעמולת הבחירות, רשות שקובעת את מועד הבחירות וסופרת את הקולות. תשאלו את הטורקים, את ההונגרים, את הגאורגים. הרשימה ארוכה, והמסלול מוכר.
לעשות לה׳
ואתם תגידו, אבל גם במדינה דמוקרטית ראש ממשלה יכול לפטר שר, להחליף את ראשי שירות הביטחון ואת הרמטכ״ל, להדיח את היועמ״שית. נכון, רק יחי ההבדל הקטן, בעצם, שני ההבדלים.
הראשון - במדינה דמוקרטית לא מכריזים על שר מפוטר כ״בוגד״, ועל מי שראש הממשלה מתכנן לפטר כ״סכנה לציבור״ ו״אויב העם״. השני - לא מדיחים את כו־לם.
מתחילת הקדנציה האופוזיציה נרדמה בשמירה פעמיים: עם פרוץ הרפורמה המשפטית, כשראשי האופוזיציה נגררו אחרי המחאה הציבורית במקום להוביל אותה; ואחרי 7 באוקטובר, כשבני גנץ נכנס לממשלה בלי להתנות את כניסתו בשינוי קואליציוני, שהיה מאפשר איזון בקבלת ההחלטות, כפי שתבעו יאיר לפיד ואביגדור ליברמן.
כעת, כשעל הפרק פיטוריהם של היועמ״שית, ראשי שירותי הביטחון והרמטכ״ל (לא משנה הסדר) וחידוש המהפכה של יריב לוין, הגענו לישורת השלישית, שעלולה להתגלות כאחרונה. ולא, זאת לא קריאה להיפגש עלי בריקדות.
על יאיר לפיד להוביל את סיעתו, בשיתוף פעולה עם המחנה הממלכתי, ישראל ביתנו וסיעת העבודה, להחלטה אמיצה: להפסיק להשתתף במשחק מכור ולהחרים את ישיבות המליאה ואת ישיבות ועדות הכנסת.
ממילא לרשות המחוקקת אין כוח, אין סמכויות ואין מעמד, כל עוד הקואליציה לא מתפרקת מבפנים. מה כבר יכולים ח״כים מהאופוזיציה לעשות? לשבת בוועדת החוקה, חוק ומשפט ולצפות בחוסר אונים בשמחה רוטמן מתעלל בגסות רוח באחיו של חייל חטוף?
יאיר לפיד, תפקידך כיו״ר האופוזיציה לאותת ולהתריע. לשרטט אזהרה באותיות קידוש לבנה. לשבור את הכלים בזירה הפרלמנטרית. שהאופוזיציה תנטוש את המליאה והציבור יצפה בשרים ובחברי הקואליציה עולים על הדוכן ומנהלים שיח עם אחמד טיבי.
אם ימשיכו לשחק את המשחק כאילו כלום, כאילו יום יבוא ונלך לקלפיות ואז את הכל אפשר לתקן, כעבור שנתיים-שלוש, ואולי קודם לכן, ח״כים מהאופוזיציה ייכנסו לרכב ויתחילו לזפזפ בין קול חי לקול ברמה. עם הח״כים מהקואליציה השינוי לאו דווקא עומד להיטיב: שלטון ריכוזי מטפל בראש ובראשונה בתומכים שאינם מיישרים קו באופן מוחלט. ראו, הוזהרתם.