ניצחון אפשר להשיג באחת משתי דרכים. הראשונה – הכרזה על ניצחון, ובמקביל הכרזה של היריב על תבוסה, או לפחות שתיקה כהודאה בתבוסה. זה ניצחון פורמלי. כולם יודעים מי ניצח. כולם מקבלים את ודאות הניצחון. יפן הובסה במלחמת העולם השנייה. אין על זה ויכוח. הדרום נכנע במלחמת האזרחים האמריקאית. גם על זה אין ויכוח.
הדרך השנייה לניצחון מעורפלת יותר – זו תחושת ניצחון. מצב שאין בו הכרזה, או שיש בו הכרזה הדדית על ניצחון. מצב נפשי ותודעתי שאין בו הכרה פורמלית. והוא מתעתע, כי לפעמים שני הצדדים מרגישים אותו הדבר (כלומר, שניהם יודעים מי ניצח ומי הפסיד גם אם אינם אומרים זאת, או אם שניהם אומרים שניצחו).
אבל לפעמים לשני הצדדים יש תחושה אחרת ביחס למי ניצח. לדוגמה, ישראל סבורה שהיא ניצחה, וחיזבאללה סבור שהוא ניצח. מצב בעייתי, כי לניצחון יש מטרה: למנוע הישנות של המלחמה. אם האויב יודע שהפסיד, בפעם הבאה יחשוב פעמיים. אם האויב חושב שניצח, אולי יטעה לחשוב שאתה – הצד שבטוח שדווקא הוא המנצח – הוא שיחשוב פעמיים.
ההתפתלות התיאורטית הזאת עלולה להיות מייגעת, אבל היא העומדת בבסיס הקושי בכניסה של ישראל ולבנון למצב של הפסקת אש. ישראל רוצה הסדר שיאפשר לה לומר שניצחה, ויקשה מאוד על חיזבאללה לומר שניצח. חיזבאללה רוצה הסדר שיאפשר להותיר את התוצאה מעורפלת. ישראל תחשוב מה שתחשוב, חיזבאללה יחשוב אחרת, יטען אחרת.
אפשר כמובן לפטור את כל הדבר הזה כמשחק מיותר של כבוד. שיגיד כל אחד מה שהוא רוצה, הרי אנחנו יודעים מה קרה באמת. ובכל זאת, בלא מעט מקרים בעבר, מדינות התעקשו על הודעה פורמלית. גנרל יוליסס גרנט, מפקד צבא האיחוד, לא הסתפק בכניעה בפועל של הקונפדרציה במלחמת האזרחים. הוא רצה כניעה מפורשת בכתב. במלחמת פרוסיה־צרפת של סוף המאה ה־19, הצרפתים נכנעו. הכוח הארגנטיני באיי פוקלנד נכנע לבריטים ב־1982.
האם כניעה מונעת את המלחמה הבאה? לא בהכרח. הגרמנים והצרפתים המשיכו להילחם גם אחרי התבוסה הצרפתית. ומה כאשר אין כניעה, גם אם ברור מי ניצח? סדאם חוסיין לא נכנע פורמלית אחרי מלחמת המפרץ הראשונה. הוא פשוט קיבל את תנאי הפסקת האש שארה"ב והקואליציה כפו עליו. אחר כך הפר אותם שוב ושוב, עד שנדרש להילחם פעם נוספת. וגם במלחמה הנוספת היה ברור מי ניצח – או שלא? ארה"ב הביסה את כוחות הצבא העיראקי. אחר כך נתקעה בעיראק לשנים ארוכות. אחר כך פחות או יותר עזבה. אם לזה ייקרא "ניצחון", ולא בטוח שזה שם מתאים, רוב האמריקאים חושבים שלא הצדיק את המחיר.
נחזור לישראל, ללבנון, לדיון המייגע על הפסקת אש שתהיה או לא תהיה בה ידיעה ברורה, שתהיה או לא תהיה בה הכרזה ברורה על מי ניצח, ובעיקר, על מה מותר למי שניצח. ישראל תובעת הכרה בזכותה לפקח על ההסכם, אם צריך בהפעלת כוח. היא תובעת הכרה בזכותה לפעול אם ההסכם יופר בידי חיזבאללה.
זו דרישה נכונה, שבצידה ידיעה ברורה: המלחמה הבאה היא רק עניין של זמן, שהרי אין לחיזבאללה סיבת קיום אם לא יפר את ההסכם. חיזבאללה הוקם כדי לאיים על ישראל. הסכם שימנע ממנו לאיים עליה באופן אפקטיבי הוא תחילת תהליך של ייתור והתפוררות. משמע, הפסקת האש, עם או בלי הכרזות, היא לא סופו של הקונפליקט, היא סופו של שלב בקונפליקט, בהמתנה לפעם הבאה שתבוא, מי יודע, אולי בעוד חצי שנה, אולי שנתיים, אולי 20.
כמובן, תמיד יש סיכוי, תמיד יש תקווה, שאף פעם לא תחזור המלחמה. שתהליכים אזוריים אכן יובילו להתפוררות הדרגתית של חיזבאללה (וחיזבאללה יקווה שתהליכים הפוכים יובילו להתפוררות של ישראל שתייתר את המלחמה הבאה).
ישראל תסתפק בזה. היא תסתפק בהפסקת אש שאין בה הודעה פורמלית מי ניצח, מי הובס. היא תסתפק בהפסקת אש שלמעשה רק משיבה על כנו את הסדר שהובטח לפני כמעט 20 שנה, בהחלטת האו"ם 1701, ומעולם לא מומש. אולי הפעם. אפשר לומר: ישראל ספגה במשך שנה, וכל שהשיגה הוא חזרה לסטטוס־קוו אנטה, למה שהיה, עם הבטחות מעורפלות שהפעם ההסכם יקוים. אפשר לומר: ישראל ניצלה הזדמנות, הכתה בחיזבאללה באופן שיקשה עליו להשתקם במהרה, ולימדה אותו לקח כואב שירתיע אותו ממערכה נוספת ל־20 השנים הבאות. וגם זה לא מעט.
שאלת הניצחון תהפוך לסוגיה פסיכולוגית. היא תהפוך לסוגיה במחלוקת. ממשלת ישראל תידרש לשכנע את אזרחי ישראל שזה ניצחון, שבימים כאלה, כך נראה ניצחון. היא תרצה לעשות זאת כדי להחזיר את מפוני יישובי הצפון לבתיהם. היא תרצה לעשות זאת כדי לשמר את כוחה הציבורי והפוליטי. היא תרצה לעשות זאת כדי שהחיילים שנלחמו בהקרבה ובאומץ ייצאו מהמלחמה בתחושת הישג, ולא בתחושת החמצה. היא תרצה לעשות זאת משום שהסכם כניעה לא יהיה.
הצוות של טראמפ
נניח שהצוות שמינה הנשיא הנבחר דונלד טראמפ, ושיעסוק בנושאים שיש להם קשר אלינו, הוא אכן צוות החלומות של ישראל. נניח שזה הצוות שאפשר להציע לו כל דבר, לבקש ממנו כל דבר, לשכנע אותו בכל דבר, לחלץ ממנו הסכמה לכל דבר – נניח שזה המצב (וזה כמובן לא המצב, ומצד שני, זה הכי קרוב למצב שישראל תגיע אי פעם) – אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים?
הסקר החודשי של המכון למדיניות העם היהודי, שנתוניו פורסמו השבוע, חושף שהחברה הישראלית מחולקת לשלוש קבוצות, בערך שוות בגודלן, ביחס למה שצריך לעשות בזירה הפלסטינית. כלומר, ביחס למה שישראל אולי תרצה לנסות לשכנע בו את צוות החלומות של טראמפ.
שליש רוצים "לחזק את השליטה שלה על הפלסטינים... ואולי סיפוח". שליש רוצים "לחתור להפרדה מלאה... והתמקדות בשמירה על חופש הפעולה של צה"ל". שליש רוצים "לנסות להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים המתונים".
כלומר, כדי להשיג רוב מכריע שיהיה אפשר לקרוא לו "רצון ישראלי", לפחות שתיים מהקבוצות האלה צריכות להתכנס לסוג מסוים של הסכמה. זה לא יהיה קל, ולכן לא יהיה קל לומר לצוות החלומות של טראמפ מה לעזאזל ישראל רוצה.
ואגב, צוות החלומות. אפשר להגג כהנה וכהנה על האישים שנבחרו ועל כמה גדולה אהדתם לישראל. אבל כדאי לזכור: הם לא נבחרו בשל אהדתם לישראל – הם נבחרו בשל נאמנותם לטראמפ. ואי אפשר, או לפחות קשה מאוד, להתעלם מהעובדה שטראמפ בחר צוות של אישים שחלקם שנויים מאוד במחלוקת, חלקם לא מתאימים לתפקיד, חלקם כנראה לא יקבלו את התפקיד, חלקם לא יצליחו למלא את התפקיד, חלקם לא ישרדו בתפקיד.
שמות? שר ההגנה – מינוי מפוקפק. היועץ לביטחון לאומי – מינוי בינוני. השליח למזרח התיכון – מינוי משונה. הממונה על המודיעין – לא בדיוק עונה על ההגדרה של אולטרה פרו־ישראלי. כמובן, לכל אלה מגיעה הזדמנות. אבל אי אפשר שלא לשים לב לכך שטראמפ לא מעמיס את הממשל שלו באנשים עתירי ניסיון בניהול של מדיניות חוץ.
אפשר לומר: סוף־סוף הוא נפטר מהדיפלומטים המעייפים, הגנרלים הזהירים, היועצים המקובעים. אפשר. אבל כדאי להיזהר בזה. הניסיון מלמד שלפעמים טוב לבעוט בממסד ולנער אותו, ולפעמים, כשבועטים חזק מדי, דברים חשובים נשברים.
המינוי הפרוע ביותר של טראמפ הוא מינוי שקצת פחות מעניין את ישראל – מאט גייטס כשר המשפטים. זה מינוי שכולו אצבע בעין. מינוי שמאתגר את וושינגטון ומבשר קרב מעניין ומתוח. מצד אחד, נשיא עוצמתי, שהשתלט על המפלגה שלו ורודה בה בלי מעצורים. עד כדי כך, שהוא מבקש ממנה לאשר (באמצעות הרוב בסנאט) מינוי של מי שרובם סולדים ממנו, וסבורים שאינו ראוי לתפקידו. טראמפ למעשה אומר לחבריו למפלגה שהוא לא סופר אותם. ירצה – ימנה את הסוס שלו לקונסול. בעצם, זה פחות או יותר מה שעשה במינויו של גייטס.
השאלה אם הלך רחוק מדי תתברר בסנאט. לרפובליקנים יש רוב לאשר את המינוי, אבל זה רוב קטן שלא מרוצה מהמינויים. האם יתרגם חוסר נחת להתנגדות פעילה? מצד אחד, הסנאטורים יודעים שטראמפ הוא איש כוחני, נוקם ונוטר, ושהמפלגה היא המפלגה שלו. מצד שני, חלקם יעמדו לבחירה חוזרת רק בעוד שש שנים, הרבה אחרי שטראמפ כבר לא יהיה נשיא.
ואולי הכל תרגיל מחוכם – מה שנהוג לקרוא "עז". גייטס הושלך למערכה כדי שהסנאטורים יעכבו את המינוי שלו, יוכיחו עצמאות, ובמקביל, כדי לא להגזים, יאשרו את המינוי שטראמפ באמת רוצה בו, של שר ההגנה פיט הגסת'. אם לא היה גייטס, כל האש הייתה מופנית להגסת', שמתאים להיות שר ההגנה הרבה־הרבה פחות מכפי שישראל כ"ץ מתאים להיות שר הביטחון (וגם בעניין הזה הציבור מסכים: הוא לא מתאים). אבל בזכות גייטס השערורייתי, המינוי של הגסת' נראה לפתע כמעט שפוי.
היהודים של טראמפ
היהודים בארה"ב הצביעו, כצפוי, בעיקר לקמלה האריס. מי שחשב שיהיה אחרת כנראה לא מבין את היהודים האלה, את המוטיבציות שלהם, את הלכי הרוח שלהם. בכל מערכת בחירות, כבר כמה עשורים, קם איזה נביא חדש שמסביר שהפעם – הפעם! – היהודים ישנו את הצבעתם.
בדרך כלל מדובר בנביא מאחד משני סוגים. או אופרטור פוליטי, שפשוט מקווה לתוצאה אחרת. או עיתונאי/פרשן חדש בזירה, שקל להפיל בפח. "בבחירות הקרובות עשוי להתחולל שינוי היסטורי, כשהתמיכה של יהדות ארה"ב תעבור מהדמוקרטים לטראמפ", ניבאה כתבה במוסף "כלכליסט". גם בערוץ 7 דווח על אפשרות כזאת. ב"ישראל היום" נכתב על "הגל היהודי של טראמפ".
לא שינוי היסטורי, לא גל, לא מעבר, לא תמיכה. האריס קיבלה רוב גדול מקולות היהודים. כמה גדול? זה קצת תלוי בשאלה על איזה סקר מסתכלים. וגם בשאלה "מיהו יהודי". יש סקרים (פוקס ניוז) שדיווחו על 65% להאריס. יש סקרים (סקרי הבחירות של כלי התקשורת המרכזיים) שדיווחו על 79% לקמלה האריס. זה פער גדול.
יש סקרים שבחנו יהודים במחוזות או מדינות. אחד מהם, שמזוהה עם ארגונים אורתודוקסיים, קבע ש־40% מהיהודים במחוזות מתנדנדים בפנסילבניה הצביעו לטראמפ. מחקר של ג'יי סטריט השמאלי קבע שרק 25% מיהודי פנסילבניה הצביעו לטראמפ.
כאמור, פערים גדולים. ויש להם כמה סיבות. האחת – היהודים הם קבוצה קטנה. לא קל לסקור אותה באמריקה הגדולה. השנייה – היהודים הם קבוצה שלא כולם מגדירים באותו אופן. כל סקר עשוי לבחון קבוצה קצת שונה של יהודים.
ובכל זאת, אפשר להציע מסקנות די ברורות. קודם כל, נהירה גדולה של יהודים למחנה טראמפ לא הייתה. תזוזה קטנה כנראה כן, אבל מהסוג שכבר ראינו בעבר לא פעם ולא פעמיים. בעיקר משום שבשכונות אורתודוקסיות ההצבעה לטראמפ הייתה גבוהה מאוד. אפשר לראות את זה בניו יורק. אפשר בעוד כמה ערים.
ארמין רוזן, שבחן הצבעה על פי מחוזות ושכונות, מצא סימנים שמסבירים את השינוי. אם יש בית חב"ד בסביבה, התמיכה בטראמפ עלתה. אם מדובר בקהילה דתית גדולה, התמיכה בטראמפ עלתה. יש שכונות כאלה בלוס אנג'לס, בדטרויט, בניו ג'רזי, בניו יורק כמובן. מי שהלך לשכונות האלה היה יכול להתרשם, גם מראש וגם בדיעבד, שהקול היהודי מתנהג אחרת השנה.
מה מבדיל בין יהודים מטיפוס האריס לאלה מטיפוס טראמפ? הסעיף החשוב הוא זה שנוגע לסדר עדיפויות. ואם להסביר את הסעיף הזה באמצעות דוגמאות, אז ניתן שתיים. השאלה היא לא רק "מי יהיה יותר טוב בנושא ההפלות", אלא "כמה חשוב לך נושא ההפלות". השאלה היא לא רק "מי יילחם טוב יותר נגד אנטישמיות", אלא גם "כמה אתה מתעדף בהצבעה שלך את המלחמה באנטישמיות".
אפשר לזהות את התופעה בסקר שנערך לאחר הבחירות מטעם ה־Jewish Electorate Institute. ארבע הסיבות המובילות להצביע להאריס בקרב תומכיה היהודים היו "האיום על הדמוקרטיה", היותו של טראמפ "לא כשיר", "נטיותיו הפשיסטיות" והעובדה שהוא "מעודד אפליה ודעות קדומות". תמיכתה של האריס בזכות נרחבת יותר להפלות הייתה הסיבה החמישית. 63% מהיהודים שהצביעו בעדה אמרו שזו אחת הסיבות החשובות ביותר להצביע בעדה.
יהודים שהצביעו לטראמפ ציינו סיבות חשובות אחרות לגמרי. קודם כל, כמו שאר האמריקאים מצביעי טראמפ, את מדיניותו בנושא ההגירה (61%) והכלכלה (55%). מיד אחר כך דברים שקשורים לישראל, לאיראן ולאנטישמיות. 53% ממצביעיו היהודים אמרו שתמיכתו בישראל היא אחת הסיבות החשובות ביותר להצביע בעדו.
האם טראמפ טוב יותר מהאריס לישראל, כמו שרוב הישראלים חושבים? על זה אפשר להתווכח. אבל לא על זה מתנהל הוויכוח בין היהודים בארה"ב שהצביעו לה ולו. הוויכוח הוא על השאלה כמה משמעותית צריכה להיות ישראל בשיקולי ההצבעה של יהודים בארה"ב. יהודים של טראמפ מציבים נושאים כאלה כמעט בראש סדר היום. יהודים של האריס מציבים אותם די בתחתית סדר היום.
למה כל כך מעט?
7,000 צווי גיוס לצעירים חרדים, שהיו צריכים להישלח כבר מזמן, יצאו לדרכם השבוע. מוטב מאוחר. ולא מיותר לשאול: למה 7,000? למה לא 70 אלף? צריך היה לשלוח לכולם, מה שהיה מביא אותנו קרוב למדי ל־70 אלף.
משלוח של 7,000 הוא משלוח של אחיזת עיניים. הוא משלוח של צווים שמתבסס על התפיסה – אנחנו כבר יודעים שאין בה ממש – שעל כל, נניח, כמה מאות צווים, יבואו כמה עשרות מתגייסים. אולי מ־7,000 יבואו, נניח, 1,000. צה"ל ערוך לקלוט 1,000, אבל לא ערוך לקלוט בבת אחת כמות גדולה ממש. לכן צה"ל נזהר. שולח רק 7,000. נחכה ונראה כמה יבואו.
לא צריך לחכות. כל ישראלי שלא נחת מטיול בירח יודע כמה יבואו. במקרה הטוב, כמה עשרות, אולי 100. אולי 200. מספר זניח כלשהו, שלא מעלה ולא מוריד. מספר שמגחיך את ההחלטה להסתפק ב־7,000 ולא לעשות את הדבר הטבעי והמובן מאליו – לשלוח צווים לכל מי שחייבים. יבואו כולם? צה"ל יתמודד. חלק יקלוט מיד, חלק ידחה לקליטה בעוד כמה חודשים. יתמודד. שאלה יהיו הצרות שלנו, איך לקלוט בבת אחת 70 אלף חרדים. כרגע הצרות שלנו הפוכות: לא איך לקלוט 70 אלף, אלא מאיפה לגרד 70, או 700.
אחיזת העיניים הזאת נועדה לצורך אחד בלבד: פוליטיקה. הממשלה לא רוצה להוסיף 70 אלף עריקים פעילים למאגר, מה שיקשה עליה מאוד לתת להם כל מיני הטבות שחרדים מקבלים במסגרת חרדיותם. הממשלה לא רוצה לאלץ את המפלגות החרדיות לשבור את הכלים. כלומר – הרבה יותר משהיא רוצה לגייס חרדים, או לפחות להיראות כמי שמנסה, היא רוצה לשמור על שקט קואליציוני.
מי שמגינים על המדיניות שלה יאמרו כך: הם ממילא לא באים, ולא יבואו, ולכן הוצאת הצווים היא מעשה מיותר של התגרות שלא יביא תועלת, רק יחדד מתחים ויערער את יציבות הקואליציה. הם לא לגמרי טועים: הוצאת הצווים אכן לא תביא לתוספת מיידית של מתגייסים, ואכן תסכן את הקואליציה. הטענה היחידה שלהם שאינה נכונה מסתתרת במילה "מיותרת". הוצאת צווים "מיותרת".
היא לא מיותרת. היא לא מיותרת, גם אם לא תוסיף מתגייסים בטווח הקצר. היא לא מיותרת משני טעמים. האחד, סמלי: יש צורך לומר דבר ברור ונחרץ על יחסה של מדינת ישראל למתגייסים לעומת מי שאינם מתגייסים.
הטעם השני הוא מעשי מאוד: הוצאת הצווים היא חלק מהתהליך שבקצהו מעמידים את הפרט החרדי ואת החברה החרדית בפני דילמה. ראש הממשלה בנימין נתניהו היה נותן לזה את הכותרת "ייתנו – יקבלו, לא ייתנו – לא יקבלו". החרדי שמקבל צו הוא חרדי במעמד חדש. יתייצב – יהיה חייל, ראוי לכל שבח ולכל הטבה. לא יתייצב – יהיה עריק, מגונה, משולל הטבות וזכויות.
בהחלט יכול להיות שבמחזור הגיוס הראשון, השני, השלישי, החמישי, כל זה לא יביא שינוי. אבל עם הזמן, זה יביא שינוי. החברה החרדית מגיבה לתמריצים כמו כל חברה אנושית. אם יגבו מעריקים מחיר גבוה על עריקותם, הם יתייצבו. בתחילה מעט, אחר כך יותר, בסוף, רבים מאוד – ואף פעם לא כולם.
אם רוצים להניע את התהליך הזה, היה צריך לשלוח 70 אלף צווים. אבל הממשלה לא רוצה להניע את התהליך הזה. הממשלה רוצה למשוך זמן ולמנוע משבר. מה הטעם בזה? ראשיה מעריכים, ולא בלי היגיון, שהמלחמה תיגמר מתישהו, עול המילואים יפחת, הצורך הדחוף מאוד בתוספת כוח אדם יהיה קצת פחות מורגש.
ראשיה מעריכים, ולא בלי צדק, שלבני אדם יש זיכרון קצר. שבעיות חדשות ידחקו את הישנות. שאווירה ציבורית אחרת תאפשר להם לחמוק מהחובה לארגן מחדש את יחסי המדינה עם החברה החרדית. הם מעריכים, וגם לזה יש תקדימים, שביום שבו תעלה על הפרק סוגיה מדינית גדולה – נניח, שאלה של סיפוח, או של הסכם שלום, או של עימות על עתיד השלטון בעזה – תומכי הקואליציה שרוצים בגיוס חרדים יחזרו לתעדף את המהלך המדיני הרצוי בעיניהם על פני הצורך בעימות עם המפלגות החרדיות.
השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, בסקרי המכון למדיניות העם היהודי JPPI, גאלופ, פוקס ניוז, ג'יי סטריט, JEI, בדיווחי ה"וול סטריט ג'ורנל" וה"וושינגטון פוסט".