בכנות, בהתחלה לא נמשכתי לצפות בסדרה "המו"לים" בכאן 11. את מי מעניינים סיפורי עיתונות נוסטלגיים שכבר איבדו רלוונטיות? טעיתי. כעיתונאית אומנם הכרתי את האירועים, ובכל זאת היה מעניין לראות איך מוצג הצד המכוער, הכוחני והמאוד לא טהור של אמצעי התקשורת הגדולים שקבעו סדר יום בישראל במשך שנים.
"נו, מתברר שלא המצאנו כלום, ותמיד היה בישראל הון־שלטון־עיתון", אמר לי חבר שצפה. אבל האמת היא שונה. אנחנו מתייחסים להווה כאילו הוא חלק מרצף, אבל אנחנו כבר חיים בעידן חדש, שממשיך להשתנות כל הזמן. אי אפשר להשוות אותו לעבר, כי בעשור האחרון העבר התקשורתי קרס ואיננו. הכל שונה כיום בהיבט של תקשורת המונים.
בעבר אכן התקיימה מאפיה עיתונאית, הייתה צביעות וטהרנות והיו לא מעט סיפורים מסריחים. עדיין, 90% מהתקשורת עסקה בהעברת מידע לציבור בגובה העיניים, כשמעל הראש של הציבור קרו 10% של בחישות, מזימות, הון-שלטון ועניינים אפלים.
היום זה הפוך – 90% מהתקשורת עוסקת בניסיון להשפיע על הציבור באמצעות דעות במקום עובדות, במטרה להסיט את תשומת ליבו ולקדם אינטרסים פוליטיים. בערך 10% מהתקשורת עוסקת בהעברת מידע מדויק לציבור בגובה העיניים.
הדבר היחיד שבאמת דומה בשתי התקופות, הוא שה-10% הם לא ממש מורגשים, כי הם קורים בשוליים. באופן אירוני, דווקא את הערוץ שמשדר סדרה ביקורתית על תחלואי התקשורת, הממשלה רוצה לסגור. מרגע כינונה היא מאיימת לקצץ בתקציב, לבטל את החדשות "כי אין להן רייטינג", ועכשיו היא מתכננת "להפריט" את התאגיד. מבחינתה הוא "לא מייצג" את הציבור שמממן אותו.
אז תזכורת קטנה למי ששכח: התאגיד הוא יצרן התוכן של "קופה ראשית", "מנאייכ", "המפקדת", "האמת", "טהרן", "שעת נעילה", "הצבי" – וזה רק על קצה המזלג. הוא בית לתוכניות הרדיו הכי נשמעות ולפודקאסטים האיכותיים ביותר בשוק, וחלק עצום מהתוכן שלו בכלל לא נצרך בזמן אמת אלא באפליקציות ובערוצים דיגיטליים.
אבל כדי להצדיק את הממשלה, שבסך הכל רוצה יותר שליטה בתקשורת כדי להחדיר בשיטתיות את הנרטיב שלה, אין ברירה אלא להשמיץ את התאגיד בצורה פרועה. להתפקס על נקודה כלשהי ש"לא מייצגת את הציבור", ולהתעלם מכל השאר. אלא שכל השאר הוא מהות התאגיד. שום ערוץ מופרט לא ייצר תוכן שמתאפשר רק כשלא צריך לפעול מתוך השאלה של מה משתלם מסחרית.
עליהום מאורגן
אם כבר מדברים על תקשורת המונים שאינה דומה להיסטוריה, עיקר השוני שאנחנו חווים ממנה הוא הקיטוב. הקיטוב התחזק ככל שהתפתחו הרשתות החברתיות. ברשתות אנחנו כל הזמן בוחרים באנשים שמסכימים איתנו ודוחים את האנשים שלא מסכימים איתנו, והדינמיקה הזאת מקטבת.
מצד אחד טבעי שנבחרי ציבור ינהלו תקשורת עם הציבור דרך הרשתות החברתיות, ומצד שני, כשחברי ממשלה מנהלים דרכן את התקשורת עם העם, ומשתלטים עליהן ללא הגבלה, הקיטוב רק מחריף. הם רוצים תשומת לב, ועבור תשומת לב הם צועקים, וכך נוצר עם הזמן מגדל בבל מודרני. המון אנשים שצועקים במקביל – ובעצם המון אנשים שלא מבינים זה את זה.
כך נוצרת דינמיקה של כעס, שאפילו לא לגמרי ברור עד כמה הוא בכלל אמיתי. לכאורה, אם אתה אדם דעתן במגדל בבל, כדאי מאוד שתפגין כעס, בין שזה נכון ובין שלא.
כשמסתכלים כך על מה שקורה לשיח הציבורי בישראל, קל יותר להבין איך חזרה הרטוריקה הבלתי נתפסת של ההשתלחויות, התגובות הקיצוניות והצעקות. כך התנהל השבוע העליהום המאורגן על היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה. השיטה היא לשלוט בנתח כמה שיותר גדול מתקשורת ההמונים, להדהד בה מסרים של כעס עצום שגובר על כל דבר אחר, ובחסות הרעש הזה - לקדם מהלכים.
בהרב מיארה ומשרתי ציבור אחרים הם מטרות קלות - אסור להם להתראיין ללא רשות, ולכן אפשר להאשים אותם בכל דבר, במיוחד כשזה נעשה בצעקות ובתיאום מתוזמר. כמעט מיותר לציין שזה לא יביא לאיזשהו "צדק" או "תיקון".
משרתי הציבור הם לא מושלמים. אבל העליהום עליהם הוא בלתי נסבל. הוא גורם למרבית הישראלים להרגיש שאין להם ייצוג – הממשלה לא משקפת אותם, והאופוזיציה אומנם מבקרת את הממשלה, אבל חסרת אונים מול שיטת השליטה בתקשורת והדהוד הכעס שלה.
הקמפיין שיצא השבוע כדי לתמוך ביועמ"שית לא משקף עמדה פוליטית, כמו שהוא משקף את חוסר היכולת לסבול את העליהום. הוא לא קריאת תיגר על אידיאולוגיה, מקצועיות או צדק – הפרקטיקה של העליהום היא הבעיה.
נרטיב של תקווה
הדבר הקשה בחזרתה של הממשלה לרטוריקה של עליהום כדי לקדם מהלכים הוא שבניגוד לקיטוב שהתגבר בשנים שלפני אסון 7 באוקטובר, הממשלה לא רואה את מי היא דורסת בעליהום שלה לאחריו.
מילואימניקים ששמו את החיים על הולד והלכו להילחם. משפחות שחוות תשישות, שיברון לב, פחד מההווה ומהעתיד. חוסר אמון בזמן מלחמה כל כך ארוכה משפיע על אנשים – הם קרובים יותר לקצה, חלקם מתקשים לישון כמו שצריך, או מרגישים את ההשפעה על הבריאות שלהם.
חלקם מרגישים שהדרך היחידה להתמודד עם רטוריקת העליהום היא למחות, אבל כל הפגנה נתקלת בשלל כינויי גנאי שנועדו לצבוע את כל המפגינים בצבעים לא לגיטימיים. ואף מילה על חסימות הכבישים של החרדים.
פוליטיקה דורסנית רואה רק את מטרות השותפים הקואליציוניים ועיוורת להמון ישראלים שעברו טראומה וצריכים שקט. אוויר. תמיכה. עיוורת לסבל משפחות החטופים, אלא אם יחזרו על המנטרה שחמאס הוא האשם היחיד בכך שאין עסקה. דרך נתח התקשורת שנמצא בשליטתה, הממשלה מתרעמת בעוז על כל מי שמעז לבקר אותה.
עם ישראל יודע להתמודד עם אזעקות יומיומיות, שהפכו לאחרונה לרולטה רוסית של הרג והרס. יש לו חוסן שמאפשר לספוג גם את האגרוף בבטן בכל פעם ששם נוסף הותר לפרסום. אבל הוא לא יכול להתמודד עם אטימות של ממשלה שרושפת לעברו האשמות פרועות מדי יום, כשהיא נתמכת בסייעניה באמצעי המדיה.
מה שקרה השבוע עם הצעת החוק של ח"כ גדי איזנקוט, הוא דוגמה לכך. משפחתו של האיש הזה שכלה שלושה בנים בשנה האחרונה, כולל בן הזקונים שלו. בכנסת ניגשו לנחם אותו, אבל את הצעת החוק, שבסך הכל תומך בלוחמים – הקואליציה הפילה. המסר הוא: אנחנו לא יכולים לשתף פעולה עם אנשים כמו איזנקוט בשום דבר. למה?
לכאורה, הקיטוב הוא דרך להשיג תמיכה שתביא לחוסן לאומי. אבל הפוליטיקה הזאת מהווה פגיעה אינהרנטית בחוסן הלאומי. היא מכרסמת כשיטה בלכידות הפנימית, מסלימה עימותים במקום למתן אותם, ומעוררת תגובות קיצוניות גם מנגד.
אף אחד לא באמת צודק ב"שיח" מטורלל של מסך עשן שמסתיר כוונות אמיתיות ומהלכים אמיתיים. מדובר בטורנדו של 90% מניפולציות שכבר קשה מאוד לחלץ ממנו 10% של משהו הגיוני.
תקשורת ההמונים התחרפנה בכל העולם, אבל בישראל מתרחש תהליך ייחודי. מצד אחד הדהוד הכעס כאמצעי עיקרי לתקשר עם ההמון, ומצד שני השלכות המלחמה הארוכה. פיצוצים, שריפות, פציעות, הרוגים, וחיילים שחוקים שצריכים להמשיך להילחם – מייצרים צורך הרבה יותר גדול ברטוריקה שונה לחלוטין.
אח שכול שבוכה בריאיון ברדיו, ולאחריו חבר קואליציה שזועם על היועמ"שית, מייצרים פער בלתי נסבל בין הכאב המדמם לבין ההתלהמות. בעיטה בליבו של הפצע.
ברקע, האיראנים מנסים לגייס מרגלים, אבל גם להחריף את הקיטוב החריף ממילא. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שפוליטיקת הקיטוב מסוכנת מאוד למדינה כמו ישראל. שעבר זמנה. שמה שדרוש למרבית הישראלים זה בכלל נרטיב חזק, רחב ואמין של תקווה.