דין אחד לכולם? ראש אכ”א הנכנס, האלוף דדו בר כליפא, הודיע למשפחתו של אסף דגן ז”ל, נווט הקרב שהתאבד, שהוא לא יוכר כחלל צה”ל. זה לא מנע מראש אכ”א החדש לקבוע שזאב (ז’אבו) ארליך ז”ל, שנכנס ללבנון כאזרח, יוכר כחלל צה”ל. גופתו של דגן, שהתאבד לפני כחודש, עדיין לא הובאה לקבורה. הגופה נמצאת במרכז הרפואי רמב”ם בחיפה, שהודיע למשפחה כי אינו יכול להמשיך ולהחזיק בה. ארליך נקבר בהלוויה צבאית יום לאחר שנהרג.
אסף דגן שירת בצה”ל, בחובה ובקבע, במשך 15 שנים. לאחר שהשתחרר מהשירות הוא נקרא למילואים. אז התברר שהוא סובל מבעיות פוסט־טראומתיות, לאחר שחווה חוויות קשות בשירותו הצבאי. צה”ל המשיך לזמן אותו למילואים. בשנתיים האחרונות דגן שירת בבור של חיל האוויר ונקרא למילואים לפחות פעם בשבוע. יום לאחר אירועי 7 באוקטובר הוא גויס בצו 8 ושירת ברציפות במשך יותר מחצי שנה. הצבא סירב להכיר בו כחלל צה”ל ולערוך לו הלוויה צבאית רק משום שביום שבו התאבד הוא לא היה בשירות מילואים פעיל.
מדובר בהחלטה מקוממת, לא אנושית ולא ראויה, שמוטב שתיבחן מחדש על ידי הרמטכ”ל ושר הביטחון. תרומתו של דגן לביטחון המדינה רבה. הוא שירת גם בצנחנים וביחידה 8200. לעומת זאת, זאב ארליך ז”ל נכנס ללבנון בניגוד לפקודות הצבא לשם סיור באתר עתיקות. הטענה שלפיה ארליך התבקש לסייע באיתור מחבלים היא טענה הזויה.
צה”ל אינו זקוק לכישורים ארכיאולוגיים באיתורם של מחבלים. לשם כך יש לצבא אמצעים אלקטרוניים שונים. שני המחבלים שאותם ביקש הצבא לאתר ירו והרגו את ארליך ואת סמל גור קהתי ז”ל, שאבטח את ארליך בסיורו. באירוע נפצעו אל”ם במיל’ יואב ירום, רמ”ט גבעתי, שהכניס את ארליך ללבנון, וקצין נוסף.
קשה להבין מהי מדיניותו של צה”ל, ועל סמך מה קיבל ראש אכ”א את ההחלטה להכיר בארליך כחלל צה”ל. לאחר שהחטופים אלון שמריז, יותם חיים וסאמר אל־טלאלקה ז”ל נמלטו משוביהם בעזה ונורו למוות בטעות בידי כוחות צה”ל, הרמטכ”ל הורה להקים ועדה שתבחן את אופי ההכרה באזרחים ובחטופים שהשתתפו בלחימה ביישובי העוטף או בעזה. הוריו של שמריז עתרו לבג”ץ בדרישה שבנם יוכר כחלל צה”ל. המדינה הודיעה כי תניח מצבה צבאית על קברו, אבל לא תכיר בו כחלל צה”ל.
אני מבקש לסיים בכמה משפטים ממכתב הפרידה שהשאיר הנווט אסף דגן ז”ל לאמו: “אולי יוקל לך לדעת שמצאתי מנוחה ופשוט לא תצטרכי לדאוג לי יותר. ההחלטה שלי לעזוב אותך מוסיפה לתחושת הבושה שממלאת את כל כולי, אני כנראה רגיש מדי, וכל יום הרבה רגש וקושי ממלאים אותי, ואני פשוט לא יכול יותר”. זו, אולי, גם התחושה שחשה עכשיו משפחתו של דגן, שנאבקת על כבודו.