אתמול הגיע לתיבת המייל שלי קול קורא מהאיגוד הבינלאומי למדיה ותקשורת. הבקשה הייתה להגשת הצעות לפרקים עבור ספר חדש שיאגד מאמרים בנושא אתיקה עיתונאית במשבר, בשל דיווח גלובלי לקוי על המלחמה. אם תהיתם, הספר אינו עוסק בעליהום התקשורתי חסר התקדים על ישראל והציונות, אלא על הדיווח שמפלה לרעה את ״פלסטין״ ואת ״רצח העם״ שמתרחש בה.
אנחנו חיים בעולם שבו מתקיים כל הזמן ״שיחדש״ שמטרלל אנשים. זהו עולם שבו אפשר להציג כל טענה מופרכת, ויהיה מי שיתייחס אליה ברצינות. עולם שבו גורמים אינטרסנטיים בוחשים בתודעה הקולקטיבית דרך קבע, בניסיון להחדיר נרטיבים חסרי בסיס כאילו היו אמת. הבחישה הזו מתרחשת ברשתות, אבל משפיעה גם על העיתונות המסורתית, על האקדמיה, על ספרים.
האם שמעתם לאחרונה על משהו שממשלת ישראל עושה מול ההתרחשות שכולנו עדים להשפעותיה ושמאיימת למחוק את האמת על הציונות? עזבו תוכנית מאבק מסודרת ומתוקצבת – קשה להיזכר אפילו בקריאה לכל הישראלים להתאחד בעוז מול הגל הזה. הרי מעבר למלחמה בצפון ובדרום, מתקיימת נגדנו מלחמה נוספת – מלחמת תודעה. המתנה לטראמפ ולמה שיעשה כשיתיישב בבית הלבן היא לא בדיוק תוכנית עבודה עבור עתידו של העם היהודי.
המלחמה האמיתית על הנרטיב נמצאת בחוץ, אבל ממשלת ישראל עסוקה מאז פתיחת מושב החורף של הכנסת במלחמה על נרטיב אחר לגמרי – הנרטיב הפנימי. אין צורך להסביר למה השקעת משאבים במלחמת נרטיבים פנימיים תגרום לנו להפסיד בקרב חשוב בהרבה על הנרטיב החיצוני. למרות זאת, זו הדינמיקה שמנהלת הממשלה, בעודה מאשימה כל גורם אפשרי בכך שהוא רודף אותה, מכשיל אותה או ממדר אותה. לכן, גם אם נניח שטענותיה נכונות, ברור שהממשלה שהביאה אותנו למלחמת 7 באוקטובר אינה יכולה להיות זאת שתוציא אותנו ממנה.
הסיבה פשוטה: רוב הציבור מעוניין בוועדת חקירה ממלכתית ובבחירות עם סיום המלחמה, והממשלה אינה מעוניינת בחקירה או בבחירות כי רוב הסיכויים שתפסיד בהן. לכן היא מתרכזת בהאשמת גורמים אחרים, וזה כולל את אטימותו של שר הביטחון החדש, ישראל כ״ץ, שמיד עם היכנסו לתפקיד עצר לרמטכ״ל מינויים חדשים בצבא.
מי שמרוצה מביטול המינויים של כ״ץ, כי לא ראוי שהאחראים על 7 באוקטובר ימנו בכירים חדשים, מתעלם בבוטות מכך שגם לא ראוי שהאחראים על 7 באוקטובר בדרג המדיני יענישו את האחראים בדרג הצבאי. זה לא תיקון, אלא ניסיון השתלטות פוליטי של חלק מהאשמים במחדל. נורמות הנשיאה באחריות צריכות להיות תקפות לכולם.
אבל הקיטוב הקשה הביא לאובדן נורמות, כי בכל אירוע מובטח שרק צד אחד יבקר, ואילו הצד ״שלך״ יחליק הכל. לישראל דרושה לכידות שמתחילה באמות מידה שכולם מכבדים אותן. אחרת, זה לא תיקון, אלא ספין על תיקון. אחרת, גם לא נצליח להתמודד בהמשך, במלחמות החיצוניות האמיתיות. תיקון יבוא רק מהחלפת הדרג המדיני והדרג הצבאי, אחרי שכל מי שנשא בתפקיד מפתח יישא באחריות.
לישראל מגיע תיקון ואיתו התחלה חדשה. זה כולל גם אופוזיציה חדשה, משום שזו הקיימת מתנהגת גם היא כאילו אנחנו עדיין ב־6 באוקטובר. לא מתואמת, לא ברורה, לא עקבית בתוכנית עבודה משלה ולא מלוכדת. בחירות ינערו גם אותה.
מי שלא הבין שלקח 7 באוקטובר דורש לכידות, אינו מגלה מנהיגות. צדק ראש השב״כ לשעבר יורם כהן שקרא השבוע להתנהלות הממשלה ״מנהיגות נלוזה״. סביבנו חיילים פצועים, משפחות שכולות. אף אחד מהם לא חרף את נפשו למען נרטיב פוליטי, אלא למען מדינת ישראל. ההנהגה החדשה לא תהיה זו שתבקש מהישראלים לקחת צד זה כנגד זה, אלא כזו שתבקש מכל הישראלים לקחת את הצד הישראלי כנגד אויביה של ישראל.