הנה הנאום שבנימין נתניהו היה נושא אתמול, אילו מישהו אחר היה ראש הממשלה:

״אזרחי ישראל, אני קובע הערב בצער שהממשלה הרופסת, שהובילה אותנו לאסון הגדול בתולדותינו, הצליחה, שוב, להחמיץ מול שער ריק. במקום שנדרשה נחישות, הם גילו רכרוכיות. במקום שנדרש חזון, הם גילו רפיון. במקום שבו נדרשה רגל מסיימת, הם שיחקו בונקר. נכון, ההישגים הצבאיים מרשימים. הם הושגו בזכות נחישות לוחמינו, מפקדינו, צבאנו. אבל מה הם שווים אם הממשלה לא מסוגלת לתרגם אותם להישגים מדיניים? אל מול רוח הלחימה של הלוחמים הפגינה הממשלה חדלות אישים. הרי חיזבאללה כבר על הקרשים. מדמם ומשווע להפסקת אש. ישראל במומנטום. הכסף, כמו שאומרים, על הרצפה. צריך עוד מאמץ אחד, עוד דחיפה קטנה, עוד התעקשות חיונית אחת כדי להקריס את הארגון הזה ששם לו מטרה להשמידנו. המטרה בטווח נגיעה. היינו כפסע מהניצחון. אבל במקום לצעוד צעד נוסף קדימה, ברחנו. במקום לירות בחיזבאללה את יריית החסד האחרונה, התקנו לו חוסם עורקים.

"בעוד שנה, שנתיים או שלוש נמצא את עצמנו באותה נקודה שבה היינו ב־7 באוקטובר. מי שבונה על הסכמים בינלאומיים, על מנגנוני פיקוח, על צרפתים ובריטים - גומר עם עשרות אלפי אזרחים מפונים ועשרות ישובים מופצצים והרוסים. הכישלון של ממשלת ישראל והעומד בראשה גדול אף יותר מהניצחון הכביר של הלוחמים בשטח. הוא ירדוף אחרי הממשלה הזו לדיראון עולם".

איך אני יודע שאלה, פחות או יותר, הדברים שנתניהו היה אומר אתמול בערב לו היה ראש האופוזיציה? זה פשוט. אלה הדברים, פחות או יותר, שהוא ושופרותיו אמרו על ההסכם שהשיגה ממשלת לפיד עם ממשלת לבנון בעניין המים הכלכליים. הסכם מצוין, שהוכיח את עצמו גם בדיעבד, שבו ישראל לא סיכנה כלום ולא מסרה כלום, המעט שעליו ויתרנו התברר בדיעבד כחסר כל ערך. הנכס שאותו השגנו (הכרה רשמית לבנונית בכל שדות הגז הטבעי הפעילים של ישראל) הוא יקר ערך ומאפשר את המשך שאיבת הגז ללא כל איום. ועדיין, נתניהו הסתער על ההסכם הזה כאילו מדובר בגרסה העדכנית של הסכם מינכן.

ואחרי כל זה, צריך להגיד בקול רם: ישראל הכריעה את חיזבאללה ללא תנאי. אם זה היה משחק כדורגל, התוצאה היא 0-5. הארגון שהרתיע אותנו במשך שנים, שהילך עלינו אימים ושיתק אותנו מפחד, מוטל עכשיו על קרשי הזירה ומתחנן להפסקה. הבעיה היא, שהוא גם מקבל את ההפסקה הזו. רק בעוד שנה או שנתיים נדע אם ההסכם הזה פועל או כושל. אם הוא מייצר מציאות חדשה, או מנציח את הישנה. בינתיים, נתניהו לוקח קרדיט על ההישגים הצבאיים. זו זכותו. הוא ראש הממשלה. חבל שבאותה נשימה הוא לא לוקח אחריות גם על הכישלונות, אבל זה נושא למאמר אחר.

מי שבקיא בפרטים ובעובדות, יודע שנתניהו עיכב ולא דחף, הזיק יותר מאשר הועיל בכל הקשור למלחמה בצפון. הוא היה יכול להכריע אותה כבר ב־11 באוקטובר, כשקיבל מיואב גלנט והרצי הלוי מבצע מוכן להריגת נסראללה וכל צמרת הארגון. זו הייתה הזדמנות מבצעית־מודיעינית נדירה. כל מה שנתניהו היה צריך לעשות זה להגיד "כן". באותה הזדמנות, על פי התוכנית, הייתה אמורה ישראל להפעיל גם את מבצע מכשירי הקשר. על פי התוכנית, הריגת נסראללה הייתה מעבירה את חיזבאללה בבת אחת למצב מלחמה מלא, כל אנשי הארגון היו נפרסים בשטח, בעמדות ובאתרים שהוכנו מראש, ואז היינו אמורים לפוצץ את כל מכשירי הקשר שלהם ולהרוג, בבת אחת, 15 אלף מחבלי חיזבאללה. אבל נתניהו היה ב־11 באוקטובר צל חיוור של המנהיג הרופס שהיה קודם.

גם כשנסראללה חוסל, זה קרה לאחר היסוסים ארוכים של נתניהו. הוא התעקש לטוס לניו יורק (לחצו עליו בבית) ויצא בלי שהשאיר הסמכה לביצוע. החיסול הזה כמעט נכפה עליו. אחר כך, מיד לאחר שפיטר את גלנט, התייצב בישיבת הממשלה וניכס לעצמו בדיעבד את כל ההצלחות. גלנט כבר לא היה שם כדי לענות לו. אף אחד מהנוכחים לא התפלא או העיר הערה סרקסטית. הם מכירים אותו.

התקשינו להאמין

אתמול הוא לא העז להתייצב מול הציבור בשידור חי, או לענות על שאלות. את מקום "הניצחון המוחלט" (מונח שאותו נתניהו לא הזכיר אתמול) תפס נאום ערוך ומוקלט. ההבדל היחיד בינו לבין נעים קאסם היה שנתניהו הזיע פחות. נכון לעכשיו, הניסיון שלו לשווק את סיום המלחמה כניצחון מכריע לא הניב פירות. 50% מהציבור (סקר ערוץ 12) סבורים שנגמר תיקו. רק 19% חושבים שניצחנו, מספר דומה חושבים שחיזבאללה ניצח.

במהלך נאומו אתמול ניסה נתניהו להסביר שישראל לא תהסס לפעול בלבנון אם חיזבאללה יפר את ההסכם. הנה הדברים: "יש כאלה שלא מאמינים שנעשה זאת, אבל רבים גם לא האמינו שניכנס קרקעית לרצועת עזה, ונכנסנו. לא האמינו שניכנס לשיפא ולח'אן יונס ונכנסנו, לא האמינו שניכנס לרפיח ופילדלפי, לא רק שנכנסנו, תקפנו. ועוד איך תקפנו. היו גם רבים שלא האמינו שנתקוף בלבנון, וגם שם תקפנו. אז אחרי כל זה, אולי כדאי להתחיל להאמין?".

ובכן, ביבי היקר. אני מבין שאתה לא מבין למה התקשינו להאמין שתיכנס לרצועה, למה התקשינו להאמין שתיכנס לשיפא וח'אן יונס, למה התקשינו להאמין שתלך עד הסוף, למה התקשינו להאמין שנתקוף בלבנון. ובכן, אני אזכיר לך: היינו סקפטיים ולא האמנו שתעשה את כל זה מסיבה פשוטה: היית ראש ממשלה 17 שנים, ולא עשית את כל זה. ראית את חמאס משגר מאות אלפי רקטות על ילדי ישראל, ולא פעלת. ראית את חמאס מצית, מבעיר עשרות אלפי דונמים בעוטף עזה, ולא פעלת. הבטחת להפיל את שלטון חמאס, ולא פעלת. במקום זה, הלעטת את חמאס במזומנים, שחררת את הרוצחים מהכלא, פעם אחר פעם הבלגת, הכלת, ענית לאלימות חמאס בסבבי התכתשויות, שלא הייתה בהם חתירה למגע ולא הייתה בהם פעולה קרקעית.

ובעניין לבנון, אותו דבר, רק יותר גרוע: קיבלת מאולמרט חיזבאללה מורתע עם מחסן רקטות מדולדל ומוגבל. עד עזיבתו של אולמרט החלטה 1701 נאכפה. ואז אתה הגעת, ויחד איתך הגיעה מדיניות ההכלה וההבלגה. ראית את המפלצת החיזבאללאית מתנפחת ומתעצמת, ולא פעלת. ראית את הבונקרים והמנהרות נחפרים על קו הגבול, ושתקת. בוקר אחד קמת עם שלושה אוהלים של חיזבאללה בצד שלנו, כולל מחבלים חמושים, והבלגת. ידעת שנסראללה שלח מחבל לפיגוע המוני בצומת מגידו, וקרסת. ניסו להרוג את בוגי יעלון בפארק הירקון, והתאיידת.

אז לכן לא האמנו, ביבי. הרווחת את אי־האמונה הזו ביושר. עכשיו, אחרי שחטפנו את האסון הקשה בתולדותינו, אחרי ששנה וחודשיים אנחנו מוקפים בדם, אש, תמרות עשן, הרוגים, פצועים וחטופים - עכשיו להחזיר מלחמה שערה זה לא חוכמה. עכשיו כל אחד היה עושה את זה. אתה הבטחת לזהות את האיומים והסיכונים מראש, אבל כשהזהירו אותך, ורצו להסביר לך, והתריעו בפניך שיש סכנה להתלקחות רב־זירתית, הרכבת את המשקפיים הוורודים המגוחכים שלך והמשכת לטייל בין אתרי נופש.

אז רק כדי להסיר ספק, צ'רצ'יל אתה לא. אפילו לנעליה של גולדה לא תצליח להיכנס. היא לפחות קיבלה אחריות והתפטרה.