משהו: לעולם אל תביט על מישהו מגבוה, אלא אם כן אתה עוזר לו לקום.
(על פי משפט שראיתי ברשת)
17 אחוזים פחות
חז״ל אמרו: "ייסע לו האדם לאילת", ואם לא אמרו, כנראה פשוט שכחו, או לא הייתה אז אילת, או אם הייתה, לא היה בה פטור ממע״מ. אילת יפה בחורף, נחמד שם לאדם שהגיע מן הצפון. הצפון הוא כל מה שמתחיל סנטימטר אחרי השלט ״גבול אזור סחר חופשי״. אחרי השלט הזה מתחיל עולם נורא שבו משלמים מע״מ. אנשים נתקפים חרדה כשהם עומדים לעבור את השלט הזה, ושואלים את עצמם אם הם לא שכחו לקנות עוד משהו בלי מע״מ באילת.
כשהייתי באילת לפני כעשרה ימים, נשמתי אוויר פטור ממע״מ, ופגשתי אנשים שמבטם הוא מבט של אדם עם אפס מע״מ. חלק גדול מהאנשים האלה דיברו בטלפון, יכול היית לשמוע את השיחות שלהם.
"בסדר, אני אביא לך גם שואב אבק ציקלוני פטור ממע״מ. כן, לא שכחתי לקנות לך קרם פנים פטור ממע״מ בדלי של 20 ליטר בשביל החברה שלך מהעבודה, ששמעה שאת אחות של מישהו שנוסע לאילת. ביי, תעבירי לי עכשיו את אמא, שתיתן לי את הרשימה של הדברים הפטורים ממע״מ שהיא רוצה. הלו אמא, רגע רגע, אמא, תעצרי רגע, עוד אל תתחילי עם הרשימה, אמא אמא, רק שנייה, עברת שלשום ניתוח השתלת כליה, כבד, שפתיים וגבות, ספרי קודם מה שלומך. אה, שקודם ארשום מה להביא לך בלי מע״מ ואחר כך נעבור לנושאים אחרים? בסדר, אני רושם, אמא. מה? לא בטוח שיש להם מכסחת דשא רובוטית בלי מע"מ, אמא, בשביל מה את צריכה מכסחת דשא רובוטית? אין לנו דשא".
וככה שיחות כאלה בטלפונים של כל הנופשים באילת.
הזמבורות ושיעור התורה
סיפור מחיי ארצנו. ליד בית של פוליטיקאי מסוים בשכונה נאה מתקיימת הפגנה בכל יום שבת. ובשבת בבוקר, עת הוא צועד לבית הכנסת, המפגינים הולכים במסלול שלו, מפעילים זמבורות, מניפים שלטים וצועקים בכל הכוח.
הוא מגיע לבית הכנסת ונכנס, ושם מתקיים גם שיעור על ידי רב בית הכנסת.
יום שבת אחד, מסיבה זו או אחרת, לא היה אפשר להיכנס לבית הכנסת. המנעול התקלקל, הג'ינג'י עם המפתח לא הגיע, אני לא יודע מה הסיבה. אני יודע רק שכל באי בית הכנסת הקבועים עמדו בחוץ, כולל אותו פוליטיקאי.
הם חשבו לקיים את השיעור בחוץ, אבל מה עושים עם הזמבורות הצווחות בכל הכוח?
ניגש הרב אל המפגינים, הסביר להם שלא מצליחים לפתוח את בית הכנסת, ולכן הוא רוצה לקיים את השיעור בחוץ, והוא מאוד מבקש מהמפגינים להיות בשקט, רק למשך השיעור. "אני בעצמי אבוא להגיד לכם מתי אתם יכולים להתחיל להרעיש שוב".
המפגינים הסכימו. שקט השתרר למשך שעה קלה. בינתיים, חלק מן המפגינים הסתקרנו, והיות שהם כבר שם, ומחכים לתורם להפריע, הם התקרבו, ישבו ושמעו. זה מצא חן בעיניהם, ולכן הם אמרו לרב: "אולי יש לך שיעור כזה גם ביום אחר? בשבת בבוקר אנחנו לא יכולים, כי אנחנו מפגינים נגד הפוליטיקאי הזה, אבל ביום אחר אנחנו פנויים".
"כן", אמר הרב, "גם ביום שני אחרי הצהריים אני נותן שיעור. תבואו לבית הכנסת".
הם באו. ובאו כל שבוע. מי שרוצה להבין את עם ישראל, הבלתי ניתן להבנה ב־3,500 השנים האחרונות, צריך לעשות שיעור גם על הסיפור הזה.
פינת השלולית
אני שקוע בתוך השלולית עשרות שנים, מביט סביב ורושם את עלילות האגדות, ואם אני עוצר רגע להרהר במהלך חיי, אני מגיע למסקנה שבעצם אף פעם לא כתבו עליי בפינת השלולית.
והנה הייתי בימים האחרונים באולמות כנס אילת לעיתונות, וערב אחד מיוחד אני נמצא באולם גדול המיועד לאלף איש, ואני יושב שם בשורה הראשונה על כיסא שכתוב עליו "שמור", וזאת כיוון שאגודת העיתונאים החליטה להעניק לי פרס מפעל חיים לעיתונות. הטקס מתקדם, ואז מזמינים אותי אל הבמה, ולהפתעתי מזמינים גם את עורך "מעריב" בשותפות, גולן בר יוסף.
הרבה צילומים, לחיצות ידיים, וברגע מסוים המנחה מבקשת מעורך "מעריב" לברך. הוא ניגש אל דוכן הנואמים, ואומר עליי דברי שבח כאלה, שאם אבא שלי היה באולם הוא היה גאה, ואם אמא שלי הייתה באולם היא הייתה מאמינה. הוא ממשיך, ופתאום מפתיע אותי לחלוטין כאשר הוא עושה דבר שלא נעשה מעולם בנאומים בטקסים רשמיים. הוא מודיע לקהל, רובו עיתונאים ואנשי תקשורת וטלוויזיה, שהוא חיבר פינת שלולית מיוחדת לכבודי, מוציא נייר מכיסו וקורא כך:
"ערב ירד על פינת השלולית. שקט, רק נקישת גביעי שמפניה סביב. על הגדה ניצב זוכה טרי בפרס מפעל חיים, מנסה להסתיר את התרגשותו, אך חיוך קטן לא מפסיק לבצבץ. לפתע פוסעת לעברו דמות מוכרת, אלגנטית ועטורה בהילת אור מיוחדת.
"'ברכותיי', לחשה הנסיכה בנועם והושיטה יד, 'אתה יודע, יש שמועות שהשפעתך מותירה חותם עמוק בכל פינה בארץ. אז מהו הסוד שלך?'.
"הוא חייך, שוקל את דבריו. 'האמת?' השיב, 'הסוד הוא לא להפסיק להאמין ביופי של הדברים הפשוטים, גם אם אתה רק צפרדע בשלולית קטנה. לדעת לחיות בשלום עם השלוליות של החיים, ולא משנה כמה רחוק אתה מגיע, תמיד לזכור היכן התחלת'.
"הנסיכה הנהנה. 'ובכל זאת', שאלה, 'האם אי פעם דמיינת שתקבל פרס מפעל חיים?'
"הוא צחק. 'מפעל חיים? זה משהו ששייך לאגדות, כמו הסיפורים האלה שבהם צפרדע בא להציל נסיכה. אולי הייתי קורא לזה 'מפעל של רגעים' - כל רגע הוא חיים בפני עצמו. והפרס? רק בונוס קטן'.
"מזל טוב, מאיר יקירי. אתה לא רק המלך של פינת השלולית, אתה מלך הביצה".
עד כאן דבריו. הטקס חזר להיות טקס על פי מוסכמות הטקסים, הנואמים חזרו לומר דברים, שעד כמה שהם יפים, הם בכל זאת על פי מתכונות וגבולות, ולא מתחילים לקפוץ הצידה אל שלוליות. ואני רק ביקשתי מיד מגולן בר יוסף את הנייר עם פינת השלולית שהוא כתב. תודה, גולן, אני מבקש את רשותך לפרסם כאן את היצירה הזאת שלך.