על מונה ומכנה משותף - רק כשדוחקים בכוח אנשים לקצה הם נפגשים באמצע

מדינת ישראל שינתה את פניה, העולם כבר לא נראה אותו דבר. אחרי 2020 נדמה שנכנסנו לעולם מקביל בקפסולת זמן או לתעלת לידה בין עידנים. לידה ארוכה שמתרחשת בלי זירוז ובלי אפידורל. אומרים שכשהראש יוצא זה הכי כואב - האם כבר כאב לנו מספיק? 

אני מקווה מאוד שכן. קודם כל כי זה כבר ממש כואב, ואולי גם כדי שנירגע כאשר נבין שהלידה מאחורינו וחיינו החדשים מתחילים. שהגוף כבר יצא החוצה, התחיל להתגלגל בקלות כמו ששיר נולד, ועוד מעט הוא ילמד לזחול בנחת, כמו תינוק על שטיח רך. 

ובעוד הכל השתנה סביבנו, יש דבר אחד שנשאר קבוע וכנראה לא ישתנה עד קץ הימים: שיחות עם נהגי מוניות. אני מודה שזה קצת מנחם אותי, שנשארה לנו מזכרת קטנה וחמודה מחיינו הישנים.

בסך הכל שיחות עם נהגי מוניות הן דבר נחמד רוב הזמן, בעיקר למי שאוהב אנשים, למי שנוהג יום שלם על הכביש וזקוק לחברה, ולכותבת טורים שנאלצת לעיתים ללקט רעיונות גם מחלל הרכב. 

לפעמים נדמה לי שהנהגים רק ממתינים לזה. כשאני נכנסת למונית, אני מיד בוחנת את המבט של הנהג שמציץ בי במראה, ויודעת אם מחכה לי שיחת נפש או שיחת חולין על טילים, חברי כנסת ומה שביניהם. לפי המבט והאנחה שמתלווה למילה הראשונה שיוצאת לו מהפה אני יודעת אם הוא עומד להתלונן על הממשלה או על ההפגנות. לפעמים אלה תלונות שלקוחות מ־6 באוקטובר, על גט טקסי והתנאים שלהם. 

“אז מה את עושה בחיים?", הם מיד שואלים. היום אני כבר יודעת. במקום להיכנס לגוב האריות עם המילה הידועה לשמצה ״עיתונאית״, אני אומרת רק ״כותבת״ וסופרת עד שלוש למשפט הקבוע שמגיע: ״זה משהו שמרוויחים עליו כסף?", לפעמים תגיע התהייה איך אנשים עוד כותבים בעידן שבו כמעט לא קוראים. 

במוניות אני בדרך כלל אוהבת לדבר פחות ולהקשיב יותר, גם כי הם מזינים לי את ההשראה, וגם כי גדלתי בשכונה שבה אחת האטרקציות הייתה פרלמנט הנהגים בתחנת מוניות. הם לא אהבו לעבוד והיו רבים ביניהם מי לא ייקח את הנסיעה. גם אחרי שלמדתי מה זה תיאטרון חשבתי שזו הייתה ההצגה הכי טובה בעיר.   

אני עוד לא חוגרת את חגורת הבטיחות והנהג כבר מראה לי את המכנסיים הרטובים והשפשוף באזור הברכיים. ״פעם ראשונה באיילון", הוא אומר. “קרה לך פעם?״, עניתי שלא והוספתי חמסה כפול שלוש. אז הוא אמר שאי אפשר שיהיה בישראל גם גשם וגם מלחמה. זה פשוט יותר מדי.

במשך רבע שעה של נסיעה שוחחנו על הניקוז הקלוקל בתל אביב והקשבנו לרדיו שדיווח על זירת הנפילה. שום מילה מעבר. לפעמים השלכה של תסכול על ביוב לא מנוקז שבסוף זורם לים הופכת את הייאוש להרבה יותר נוח, בעיקר כשהוא ממש לא. הנהג סיפר שהוא מקריית גת, מגיע לתל אביב כדי לעבוד. הוא אומר שהתרגל לבומים, אבל לאורך הנסיעה אני מבחינה שהוא סורק בעיניים מקומות שנוכל לברוח אליהם. גם אני סרקתי מהצד השני של הכביש. הייתה לנו מעין הסכמה שאם זה קורה נעבור את זה יחד ולא נתפצל. ״את סבבה את״, הוא מאשר לי. עולם ישן או עולם חדש, בשעת צרה תמיד אפשר לסמוך על ישראלים. 

בחודשים האחרונים הפסקתי להתווכח עם נהגי מוניות. גם זה קרה בעבר, לא פעם ולא פעמיים. אני לא יודעת אם הם עברו שינוי בתפיסה או שזו אני, או שפשוט כל אחד מאיתנו זז לכיוון השני ובסוף נפגשנו באמצע. 

יכול להיות שעלינו פה על משהו, ואולי זו נוסחת טלטול שאומרת שרק כשדוחקים בכוח אנשים לקצה ואז שוב דוחקים אותם בכוח לצד השני הם מתחילים להבין זה את זה. אם הנוסחה הזאת תעבוד לי גם בנסיעה הבאה במונית, אפשר לרשום על זה פטנט.