שתיקה של נפתלי בנט מלמדת דבר אחד - שאכפת לו רק מנפתלי בנט. לאחרונה מסתמן כי הוא היחיד שיכול להחליף את בנימין נתניהו, כך לפי מספר סקרים שפורסמו בחודשים האחרונים. החזרה שלו לפוליטיקה טורפת את הקלפים, משנה את מפת המנדטים, מרעידה את אמות הסיפים, אך בינתיים בנט מסתכל מהצד, מחשב את צעדיו, מביט מרחוק על המצב, ולא אומר מילה.
אפשר להבין את האמפתיה כלפיו. הוא דתי, לאומי ולא נתפס כמשיחי־לאומני או כמנהיג מושחת. הוא יודע לעשות חיבורים גם עם קצוות פוליטיים רחוקים. יש לו רזומה מרשים, הוא נתפס כביטחוניסט, ערכי ואידיאולוג. אבל כשהוא רק רואה מה שקורה ולא מתבטא ומחכה - זה מעיד על היעדר אומץ לב ציבורי. זה מעשה פוליטי מהזן האגואיסטי.
בואו ניזכר ברגעים המוצלחים פחות והמעט מביכים בקריירה שלו. למשל הקמפיין ההזוי שבו התחפש להיפסטר וטען שהוא לא מתנצל, או הרגעים שבהם גירד פתקי הצבעה מקלפיות רק כדי לקושש עוד שמינית מנדט שלא הגיע. הוא ניסה את כל ההטיות והצירופים של המילים "ימינה", "בית" ו"יהודי": הימין חדש, הבית הימני, הימין האזורי, הבית האמוני - לא עזר כלום, המדינה לא זרמה, הוא נשאר מתחת לאחוז החסימה.
לא נשכח את ההופעה הלילית בערוץ 14 עם החתימה ההזויה, כשנשבע שלא יישב עם יאיר לפיד כראש ממשלה, וכמובן, הכריח בילדותיות את כל שותפיו לקואליציה לתמוך בו לראשות הממשלה, אף שקיבל רק 7 מנדטים. אז גם הפך את רעננה לעיר חצויה, עם חומה בליבה, רק כי סירב לעבור למעון הרשמי של ראש הממשלה. הבטחה אחר הבטחה, חתימה אחר חתימה, שבועה אחר שבועה, הפר, התכחש, חזר בו, פירסס.
נראה שהישראלים כה נואשים, עד שהם נתלים באימג' של פוליטיקאי, בהולוגרמה, בזיכרון לאיזו דמות עמומה, למישהו שבמרחק הזמן נתפס ערכי במידה. בנט מנצל את זה, וממתין.
ישיבה על הגדר היא הפוזיציה הכי נוחה לפוליטיקאים. כולנו זוכרים את השותקים והלא מגיבים, את הנמנעים והלא מתראיינים, את המביטים והלא מביעים. בני גנץ בזמנו, גבי אשכנזי, איציק מרדכי, אמנון ליפקין שחק. כל אחד בתורו שתק בדרכו חזרה לפוליטיקה, עד שהתנגש בקרקע המציאות, שם חיכה לו בדרך כלל נתניהו.
השחקן הפוליטי השותק עוטף את עצמו בהילת חשיבות. ככל שהוא לא מדבר, הוא יוצר רושם שיש לו משהו חשוב להגיד. המדינה מתבחבשת והוא מחכה לרגע הנכון, להגיח ולהציל אותנו מעצמנו. בינתיים הוא מכין קמפיין מתוזמר עם רעיונות מופלאים ופתרונות נדירים.
הפוליטיקאי הישראלי הוא הכי חזק כשהוא מרוחק. נותן לציבור להתגעגע. אבל מה הועילו פוליטיקאים בשתיקתם? מה אנחנו יודעים על עמדותיו של מי שלא מתראיין ולא מדבר? הוא חושב כרגע רק על עצמו, על הטיימינג הנכון לחזור. זה מניע טקטי, אישי, אינטרסנטי, פוליטי. החלטה שטובה רק לעצמו. הוא צובר אהדה דרך שתיקה. לא מביע שום עמדה אמיצה באף סוגיה.
ככה לא מתנהג מי שרוצה להנהיג. אדם שרואה את מה שקורה במדינה חייב לקפוץ פנימה, לא רק לשרטט את עצמו מרחוק כמי שיושיע. מה דעתו על דת ומדינה, על עסקה? מה הוא חושב על הממשלה, על סוגיית גיוס החרדים? מה הוא היה עושה אחרת בכל נקודה בדרך?
השמאל והתקשורת מחבקים אותו, מאמינים בו, מרימים לו, רק כי הוא נתפס כמי שיכול לנצח את נתניהו. הוא הרל"ביסט (רק לא ביבי) היחיד עם סיכוי. אך גם הוא שיקר לבוחריו, גם הוא הבטיח והתהפך על מאמיניו. כולנו זוכרים את שיקול הדעת המוטעה שלו (על סף הפסיכי), כשהביא איתו את עידית סילמן ואת עמיחי שיקלי. האחת ערקה, הפילה את הממשלה שהייתה טובה עד הסוף, והשני מחזיק במשרד שקר כלשהו והתפוצות. הוא הביא את ינון מגל, האמין באלי אוחנה, והיועצת המדינית שלו, שמרית מאיר, התפטרה והטיחה בו שהוא נכנע לסחטנות ושהוא סובל מהיאחזות נואשת בכיסא.
אז כן, מתחילת המלחמה בנט גילה פן ממלכתי. הוא ביקר ביישובי הדרום, התראיין לרשתות זרות והגן על המדינה באנגלית מעולה. אבל לא ממנו תבוא הישועה או הבשורה. הוא אופורטוניסט ומגלומן. עולם שלם הביט בו בהשתאות כשטס בשבת לפשר במלחמה שרק התחילה בין רוסיה לאוקראינה. איש לא יודע מה הוא חשב לעצמו אז - ואולי גם עכשיו - שמלחמה שרק מתלקחת ויוצרת מתח תסתיים רק כי בנט בשטח?