"תסתכלי בי". איזו מבוכה זו להסתכל לאיש שאיתך כבר כמעט 20 שנה בעיניים ולעשות עצמך מתאהבת בו מחדש. הרי זה לא אמין בעיני אף אחד מהצדדים, ואילולא חי יואל בעלי ברומן הרומנטי שלו, יכולנו להמשיך להעביר את חיינו על מי מנוחות, כמו שחיינו אותם עד עכשיו, בלי דרמות מיותרות, עם קניות באותו הסופר, חו"ל פעמיים בשנה, ילד עם או-סי-די שצריך שהמדים יהיו מגוהצים ישר וילדה אחת שמאוהבת באבא השמנמן שלה.

אבל קרה משהו ליואל השנה. אין לי מושג אם זה פודקאסט ששמע בדרך לעבודה, חבר טוב שהתגרש ופתאום גילה עולם ולא חשש לחלוק את זה עם יואל או משבר גיל ה-48 שלו.

הוא החליט שזה לא מספיק לו, ובמקום להפנות לי גב במיטה, לקנות אופנוע חדש או להתחיל ללמוד סלסה, הוא לקח אותי למסעדה הסינית שאני אוהבת, היחידה בארץ שעוד מגישה מרק וון טון אמיתי. ועוד לפני השלוק הראשון ממנו אמר, “אנחנו צריכים להשתדרג".

“עכשיו שיפצנו", עניתי. “אתה מתכוון לאוטו?", שאלתי ונשפתי על הכף. “אני מתכוון אלינו", אמר בקול הזה שלא שגור לנו בחיי היומיום, הקול שאני שונאת, זה המוציא אותי משגרתי, משלוותי ומהשעמום שאני כל כך אוהבת.

לפני יואל הייתי נערת רחוב. כלומר היו לי בית נחמד, הורים מתפקדים ומקרר מלא, אבל לא נכנעתי לעולם המוסלל. כל אטרקציה שהייתה לי, לקחתי. מטרֶקים שעוברים דרך כבישי מוות בדרום אמריקה ועד למסיבות חילופי זוגות בשכונות־לא־שכונות בצרפת.

בדרך היו גם פרשיות אהבים, יהודים וגם כאלו שלא, עשירים שהוציאו ממני קול מפונק או משוררים עניים שהוציאו ממני את האמא המתפקדת. התחלתי ללמוד שלושה מקצועות שונים ואת שלושתם לא סיימתי. עשיתי אם־די עם זמר מפורסם ואהבנו כל הלילה.

בבוקר סיפרתי לו שאני שונאת את השירים שלו והלכתי לקנות מסטיק כדי להרגיע את הרעידות בפה. יום אחד אהבתי את משינה, וביום המחרת רכשתי כרטיסים לחוה אלברשטיין.

אהבתי את החיים והם אהבו אותי, וההורים שלי פסיביים - כל עוד לא פגעתי להם בשגרה, לא אמרו לי כלום, נהפוך הוא, אפילו מימנו חלק גדול מהשטויות האלה, ובלבד שאתן להם לשבת, הוא על כורסת המסז' שלו והיא עם ערימת הכביסה שלו מול “ערב חדש", ולא אפריע. 

וזה כל מה שאני רוצה היום. אחרי שפגשתי את יואל וסיימתי תואר בספרות והתחלתי ללמד בבית הספר הדמוקרטי בקצה העיר וילדתי שני ילדים, ואפילו הקמתי פורום שירה ארוטית בפייסבוק. שם, כל מי שלא הצליח דרך הוצאות הספרים או דרך הנישואים או כל מי שהוא סתם אימפוטנט, כותב את כל מה שהוא חושק בו.

אבל יואל ביקש שדרוג, כי משהו לא מספיק לו, ועכשיו אנחנו פה, בסטודיו “ריקוד משונה" בבני ברק, ממתינים למורה שתבוא ותגלה לנו שוב תשוקה מהי. 

זה נכון, הזנחתי אותו קצת, לא מתוך שנאה כי אם מתוך נוחות, ובכל זאת אין פעם שהוא שולח ידו אליי ואני לא נעתרת, אז קל יותר לשכב, לא להישיר אליו מבט, לפעמים לספר איזו בדיחה תוך כדי שאני מסתובבת ואוחזת בקרש של בסיס המיטה ולפעמים הוא מבקש ממני יותר קולות ויותר חיוּת ולא תמיד הולך לי, אבל הוא גומר בסוף ומחבק אותי אליו, ומעולם לא הערתי לו על הזיעה או קמתי להתקלח מיד, ומעולם לא נתתי לו להרגיש שהוא לא טוב מספיק או קראתי לו איזה שיר ארוטי ששלח בחור אנונימי והסתובב לי בראש כל היום על אישה שעולה על פני בעלה ורואה את האלוהות. כי זה יואל, ויואל הוא לא כזה.

שלושה ימים לפני כן

המטפלת: "יואל, ביקשת פגישה ואתה שותק המון".
יואל: "מה תרצי שאגיד?" 
המטפלת: "אולי מה יביא אותך לשביעות רצון".
יואל: "אני באמת לא יודע".
אני: "אז מי יידע?"
המטפלת: "אנחנו לא שופטות פה".
אני: "חלילה, אני פשוט אומרת ש..."
יואל: "אני רוצה לרקוד".
אני: "לרקוד? מה פתאום לרקוד עכשיו?"
המטפלת: "מה אתה רוצה לרקוד, יואל?"
יואל: "אל תדברי אליי כמו אל תינוק".
המטפלת: "אתה לא צריך לרגוז עליי, אני באמת שואלת".
אני: "עכשיו את שופטת אותו".

ושתיקה. לא התחבבנו עליה במיוחד. יואל סובב את כיסאו והביט בי. מעולם לא הביט בי כך. במבט שלו היה משהו מיואש, עייף, אבוד, מפחיד. פחדתי שהוא ילך. אני לא חושבת שאי פעם פחדתי ממשהו. פחד זה לא דבר נעים, זו הפעם הראשונה שחוויתי פחד בחיי, תאמינו או לא.

יואל: "בואי נלך לרקוד".
שתקתי.
יואל: "אנחנו יותר מדי זמן עומדים במקום".
השפלתי מבט.
יואל: "תסתכלי בי רגע".
השבתי מבט. 
יואל: "רק אני ואת, ערב אחד, לא במסעדה, לא בסרט או אצל חברים, נלך לרקוד".
אני: "מה נרקוד?"
יואל: "כל מה שתרצי, רק שלא נעמוד במקום".
אני: "אולי טנגו?" 
יואל חייך, הפחד הפך נסבל יותר.
המטפלת: "הו, טנגו זה רעיון מצוין".
לא הסתכלנו בה.
יואל: "את באמת תרקדי?"
אני: "אם זה מה שיעשה לך טוב".
יואל: "לנו".
אני: "לנו".

ואז התחלתי לבכות. אני לא יודעת למה ולא יודעת מהיכן, המעמד הביך אותי והפחד הזה החל להתפייד לו וגילויי הלב נשפכו אבל לא נאמרו, אז התקרבתי ליואל וניגבתי את דמעותיי בחולצתו. לא רציתי את המטפחת שהציעה המטפלת, היא לא הייתה שייכת לשם ורק רציתי ללכת לרקוד או לעמוד, רק שנצא משם.

יואל צמוד אליי עכשיו, המורה מקרבת אותנו עוד יותר ומבקשת מאיתנו להסתכל בראי הגדול שבסטודיו. אני קצת מובכת, הגוף שלי כבר לא כשהיה, השמלה הסגולה שלבשתי - אלוהים יודע למה - קצת משמינה אותי, והתלתלים לא הסתדרו לי.

יואל, לעומת זאת, על אף הכרס, הדגמ"ח שהוא מסרב לזרוק והסנדלים התנ"כיים שנראים כאילו הם מלפני תקופת התנ"ך, מביט במראה ושואל את המורה אם היא ראתה פעם זוג סקסי כזה. אני צוחקת ממבוכה, אלוהים, איזה מעמד לא ברור.

“תסתכלי בו", מבקשת המורה, ואני מסתכלת בו והוא קצת מחייך, והנה הגומה שאני כל כך אוהבת, מתי התקרבתי אליו ככה? אני מריחה ריח טוב.

אני: "זה הבושם שקניתי לך?"
יואל מהנהן בראשו לאישור.
אני: "הסכמת לשים אותו סוף־סוף?"
יואל: "הוא טוב עליי?"
אני מחייכת.
יואל: "את כועסת שבאנו?"
המורה ניגשת אל הטייפ.
אני: "מה פתאום, יואל?"
יואל: "את יפה, את יודעת?"
אני צוחקת, צחוק מובך ומביך.

המורה משמיעה מנגינת שאנסון ישנה, ניגשת אלינו ומחבקת את שנינו במקצועיות.

המורה: "אתם לא מזיזים את העיניים זה מזה, אני אוביל אתכם".

והשיר מתחיל וגם היא מתחילה, אחת-שתיים-שלוש, אחת-שתיים-שלוש, אחת-שתיים-שלוש, מקצב אחיד, אחת-שתיים-שלוש.

אני דורכת קצת על יואל ונושכת את שפתיי.
אני: "סליחה".
יואל: "זה שום דבר".
המורה: "לא לדבר, להמשיך".
אני: "כן, המפקדת".
יואל צוחק.
אני צוחקת איתו.
אחת-שתיים-שלוש, אחת-שתיים-שלוש, אחת-שתיים-שלוש. 

עיניו בעיניי והן נוצצות, יואל שלי שב לחיות. המורה משחררת אותנו לאט־לאט, ואנחנו ממשיכים באותו המקצב. המנגינה באוזניים, אני קצת מתנשפת וגם הוא, אבל אנחנו לא מפסיקים. שנינו בבת אחת שולחים מבט אל הראי ונקרעים מצחוק. 

אני: "אתה והרעיונות שלך, יואל".
יואל: "את מתה עליי".
אני משיבה את המבט אליו ומנשקת אותו.
“הופה", צועקת המורה.

והוא מנשק אותי, אפילו שולח לשון. כמה זמן לא הרגשתי את הלשון שלו, לא כי לא ניסה, כי לא אפשרתי.
ואני מצמידה את פניו אליי ומנשקת אותו ואחת־שתיים־שלוש, אחת־שתיים־שלוש, 
כמו השגרה,
אחת־שתיים־שלוש,
אחת־שתיים־שלוש,
אחת־שתיים־שלוש.
אבל מתישהו נמאס מאותו המקצב, מאותה הדרך, מאותם הצעדים,
ואז באה המורה ואומרת: “עכשיו סיבוב".
טוב שסובבת אותנו, יואל שלי אהוב ליבי, טוב שסובבת אותנו רגע לפני שנגמרה לנו המנגינה. 