ישנם חמישה דברים שמטרידים כעת את מנוחתו של בנימין נתניהו ברמה האישית: לא החטופים, לא שיקום הצפון והדרום וגם לא הגרעין האיראני או המצב הכלכלי – משימות לאומיות חשובות שעל סדר יומה של המדינה.

נתניהו מוטרד אישית מצווי המעצר שהוצאו נגדו בהאג; מהעדות הקרבה במשפטו כנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים; מהאפשרות שפרשת אלי פלדשטיין והמסמכים הסודיים תגיע עד אליו; מהלחץ הגובר של הציונות הדתית כמרכיב בבייס שלו לגייס את החרדים לשירות צבאי, באופן שמסכן את הקואליציה; ומצעדים לא צפויים של הנשיא הנכנס דונלד טראמפ.

מנגד, הוא רגוע (אישית) משלושה הישגים שאמורים לשרת את האינטרס הפוליטי שלו: הקלות שבה עבר מהלך הפיטורים של שר הביטחון יואב גלנט בעיצומה של המלחמה; הצטרפות גדעון סער ואנשיו לקואליציה והמהירות שבה הם מגמישים את חוט השדרה לכיוון הרצוי מבחינתו; ובחירתו של טראמפ וריצוף הקבינט שלו באישים פרו-ישראלים.

צהלה וקדרות, שמחה ועצב משמשים אצלו ובחצרו כעת בערבוביה, באופן שמשפיע על חיינו ועתידנו כאן. לדעתי בעיקר לרעה. נתניהו נתון לחסדיהם של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', נכנע ולעיתים גם מוביל גחמות לניצחון מוחלט על מדינת ישראל מצידם של יריב לוין, טלי גוטליב, שלמה קרעי ואחרים, באופן שמאיים על ישראל כמדינה בטוחה, יהודית ודמוקרטית.

החזון המשיחי על כיבוש, גירוש והתיישבות בעזה, שהציג השבוע השר סמוטריץ', לצד פעילותו הנמרצת למיטוט הרשות הפלסטינית דרך המנהל האזרחי למניעת כל הסדר עתידי, ביחד עם קידום ההפיכה המשטרית, הכוונות לפטר את היועצת המשפטית ואת ראש השב"כ והרמטכ"ל, ו"הטיפול בתקשורת" – כל אלה הן סכנות קרובות ומיידיות לישראל יהודית ודמוקרטית ולמעמדה ברחבי העולם.

רבים שואלים אותי "מה עושים?" ואין לי תשובה חדה וברורה עבורם. באופן אישי אני אמור להימנות עם התומכים בנבצרות ובבחירות עכשיו, אבל המציאות גוברת על כל חלום. יש על פניו שלוש אפשרויות: להתפלל לטוב ולהתכונן לרע; להפוך את השולחן במובן המלא של המשפט; או למצוא דרך ונתיב למאמץ משותף מתוך הנחה שאי אפשר ולא צריך להחליף את העם.

אבל מבעל טור מצפים ליותר תשובות משאלות, ואנסה להציע כאן לטובת המדינה והחברה מתווה של "חישוב מסלול מחדש" שאני כמעט בטוח שעמיתיי בן כספית וקלמן ליבסקינד, הכותבים בעמודים שלפניי, לא יקבלו אותו משני כיוונים שונים. אבל זו מחשבה שתאפשר אולי לכל אחד מהם ולכולנו לצאת עם חצי תאוותנו בידנו ואולי למדינה להישאר שלמה ושפויה.

אני חושב שהדבר הנכון לעשותו כעת, במסגרת הסכמה כללית, הוא לצרף את כל הסיעות הציוניות לממשלת ביטחון, שיקום ותקומה רחבה עם קווי יסוד דחופים ושפויים.

הממשלה תעבוד על בסיס פריטטי עם קול עודף לעומד בראשה. משימתה הראשונה תהיה להגיע להסדרה מהירה בעזה ולהחזרת כל החטופים. משימתה השנייה תהיה לפעול למניעת איראן גרעינית, השלמת ההסדרה בלבנון וטיפול בטרור ביהודה ובשומרון.

ממשלה כזו תשקיע זמן ומשאבים בשיקום הצפון והדרום, מה שיאפשר צמיחה ושגשוג. הממשלה תחדל מכל חקיקה הקשורה להפיכה משטרית ותנסח בהסכמה רפורמה ראויה ומידתית במערכת המשפט.

הממשלה תמנה ראשים למערכת הביטחון בהסכמה, ראש הממשלה יקיים סבב מינויים בממשלה, יבטל משרדים מיותרים ובזבזניים, יחליף את שר האוצר באדם בעל ניסיון (אביגדור ליברמן?) ואת השר לביטחון לאומי באדם שיוכל לאתגרים ולמשימות (גדי איזנקוט?) ויעניק לבן גביר וסמוטריץ' תפקידים חלופיים.

ההצטרפות לממשלה תהיה עד למועד הבחירות לכנסת. הממשלה תאמץ את "החוק הצרפתי", ומשפטו של נתניהו יידחה. הממשלה תקים ועדת חקירה ממלכתית מעצם החובה לציבור וכדי לבטל או לצמצם את צווי המעצר נגד נתניהו, גלנט ואחריהם, לרבות מקרב המפקדים והלוחמים.

זו לא הצעה לסיוע לנתניהו, אלא למדינת ישראל ועתידה. מה שצריך כעת זה שכולם יראו את טובת המדינה לפני טובתם האישית. שנתניהו, שחש מצד אחד בטוח מתמיד ומנגד מאוים מתמיד (כשכל ראשי האופוזיציה אומרים לי שהוא "לא שם"), יסכים או לא יסכים, ויידע העם וישפוט. וגם השופטים. ואם אני אידיוט מושלם או תמים מושלם – לפחות יהיה רשום בענן שניסיתי.

אם כבוד ישראל קודם לכבוד שריה וראשיה, ואם כבוד האזרחים קודם לכבוד הנבחרים – זה הדבר הנכון לעשותו בימים הקשים וההיסטוריים הללו. החלופה גרועה בהרבה. לכולם.

 
במלחמה בלבנון שילמה ישראל מחיר של מלחמה שלמה וקיבלה הסכם של סבב קטן: עשרות אלפים פונו מבתיהם, הרוגים רבים בצה"ל ובעורף, יישובים ותשתיות הרוסות, ירי רחב ובלתי פוסק לעורף, מחיר כלכלי ומחיר דמים כבד. אין כל קשר והלימה בין עוצמתו של ההישג הצבאי בלבנון להישג המדיני, ולא בכדי התהדר נתניהו בנאומו בהישגי הצבא.

שילמנו על מלחמה וקיבלנו "הסדרה" של סבב לחימה עם הרבה אי־ודאות, עם יישובים ותושבים בקווי ירי הנ"ט וללא אזור חיץ. אולי זה פרי היעדר האסטרטגיה הכללית, אולי שעון החול בחילופי הממשל בארה"ב ואולי סוג של "עסקת ברטר" – נצא מלבנון ונישאר בעזה.

שכן הסכם בלבנון לא מאיים על הרכב הממשלה, בעוד ההסכם בעזה מפרק את ממשלת נתניהו. אגב, גרעין ההתיישבות "אלי עזה" כבר שוהה באזור העוטף, מוכן לכל קריאה להניח אבן פינה ליישוב הראשון ברצועה.

ממשלת ישראל אישרה את הסכם הפסקת האש בלבנון על פי המתווה האמריקאי, ובעוד שילמנו עבור עקירה או טיפול שורש, קיבלנו סתימה זמנית שיכולתה למלא את ייעודה תלויה בנו ובצה"ל – ביכולת האכיפה, ביכולת של הדרג המדיני לסיכול כל יעד, כל התחמשות, כל מנהרה, כל תשתית וכל הברחת נשק להתעצמות (הניסיון מלמד על הבטחות לחוד וביצועים לחוד).

היעד הוא אפס הכלה. ההערכה היא שאיראן, שנחלשה מאוד ושאיבדה את השלוחה שבנתה בעזה ואת החלק המשמעותי בשלוחה שלה בלבנון, נערכת כעת לאפשרות שישראל תתקוף את מתקני הגרעין שלה ולא תוותר על הניסיון לשקם ולחזק במהירות את ארגון חיזבאללה.

מניסיון רב-שנים, צבא לבנון, שיש לו תפקיד מרכזי בהסכם, לא יוכל לעמוד באתגר, והאחריות נותרת בידי צה"ל. על מנת להחזיר את התושבים לצפון, ההסכם צריך להוכיח את עצמו עם ערבויות בינלאומיות, עם כוחות גדולים על הגדרות ועם ביטחון ותחושת ביטחון לתושבים, לצד שיקום כלכלי מסיבי.

ייתכן שניתן היה להגיע להסכם טוב יותר, אבל זהו ההסכם היחידי שישנו כרגע בתוקף, וצריך לעשות הכל כדי לממש אותו, לשפר אותו ולהשיב אלינו את הביטחון וההרתעה – בהסכם או בחזרה ללחימה.

במוסף מצוין של "מקור ראשון" לרגל כנס בן־גוריון בנגב, במאמר של חגי סגל על "הזקן" שהקים את צה"ל – מצאתי אמירה (נבואה) שלא הכרתי, של דוד בן־גוריון על השליחות המסוכנת שמטילה ישראל (שטרם קמה) על חלוציה בספר.

כבר ב-1946, לרגל הקמת 11 הנקודות בנגב וביניהן קיבוץ בארי, הזהיר בן־גוריון "למדבר הזה שלחנו מאות עמדות של בחורינו ובחורותינו היקרים ביותר והפקרנו למעשה את חייהם. אם יקרה חלילה אסון, יהיה קשה יותר מאשר בכל מקום אחר בארץ להגיש להם עזרה".

ב־7 באוקטובר בשבת בבוקר התממשה נבואתו הקודרת של בן־גוריון. והנה בחורינו ובחורותינו הנהדרים בדרום הותקפו ונרצחו ונבזזו ונשרפו. ואחינו בצפון נעקרו מבתיהם ויישוביהם נהרסו, והשיקום מתמהמה מלהגיע.

בני קיבוצי הדרום ניר עוז ונחל עוז וכפר עזה ואחרים מכתתים רגליים ברחבי העולם ומקוששים תרומות לבניין היישובים והקהילות. הם נחושים לחדש את ההתיישבות בנגב יותר מהממשלה ושריה.

המדינה חייבת לאזרחיה החלוצים, הציונים והפטריוטים הללו את הכל, ויותר: שיקום תשתיות, שיקום עסקים, שיקום חקלאות, תוספות לצמיחה ושגשוג לקיבוצי הדרום, לקריית שמונה ולשדרות, למושבים ולקהילות.

זה עניין של שנים ומיליארדים רבים שיניעו אוכלוסיות טובות צפונה ודרומה. זה עידוד ושינוע תעשיות, מוסדות אקדמיים וחברות הייטק לצפון ולדרום. זה סבסוד במלגות לסטודנטים בתל־חי ובספיר. זה שיפור מסילות רכבת וכבישים מהירים. ואין מי שיעשה את זה חוץ מממשלת ישראל, אבל הקשב שלה כעת במקום אחר ובסדר עדיפויות אחר.

בינתיים, הקהילות היהודיות בעולם, המגזר העסקי, בנקים וחברות ביטוח ואזרחים טובים תורמים הרבה ומסייעים, אבל הממשלה צריכה להתייצב, לתקצב ולהוביל. "שר מנהלות" כבר יש. מה צריך עוד?

שש שנים כמפקד גלי צה"ל קירבו אותי מאוד להכרה בחשיבותו של שידור ציבורי נטול אינטרסים כלכליים או פוליטיים במדינה צעירה ובחברה שסועה, מאותגרת ומתמודדת.

לאחר שנים של שליטה פוליטית (ראשיתה במפא"י והמשכה בליכוד ובקדימה) ברשות השידור, השכיל השר דאז גלעד ארדן להקים את תאגיד השידור הציבורי ולנתק אותו מפוליטיקה ומפוליטיקאים. כעת, שר התקשורת שלמה קרעי רוצה לפרק אותו ולהפריט אותו באופן שיסייע לערוצי טלוויזיה "ידידותיים", כאשר רשת ב', שמטילה ביצי זהב בפרסומות – תירכש בוודאי על ידי מי מ"אנשי שלומנו".

השידור הציבורי הוא אינטרס של הציבור, והתאגיד שייך לציבור ולא לממשלה. אנשי התאגיד והמנכ"ל גולן יוכפז לא יוכלו להתמודד לבד עם גרזן הכורת. הם צריכים אותנו לסיוע, את בעלי המניות. שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.
 
[email protected]